ערכו של סימן השאלה

העיסוק בסימן השאלה, ולא רק בסימני הקריאה, הוא ערך גדול, אשר דווקא מחוסר הבנתנו את עניין הקרבנות, אנו יכולים למנף אותו ככלי לצמיחה יום יומית

הרב ברוך אפרתי הרב ברוך אפרתי 09/04/13 15:09 כט בניסן התשעג

ערכו של סימן השאלה

בשבועות האחרונים אנו קוראים בבית הכנסת עשרות פסוקים המתארים את חווית הקרבת הקרבן לאלוהי ישראל בשבתות ובימים טובים, ולאחר חטאים שונים.

כאשר אנו מנסים להבין כיצד שחיטת כבש מקרבת את האדם לאלוהיו, והופכת אותו לאדם טוב יותר ומוסרי יותר, אנו נתקלים בבעיה.

בעידן המודרני, אנו ממעטים מאד מלעסוק בהכנת בעל החיים לאכילה.

לפני כחמישים שנה, עוד היו אימותנו קונות את העוף חי או שחוט, ועורכות אותו על השולחן, מנקות אותו, וממליחות אותו להכשרה. המגע הבלתי-אמצעי של האצבעות עם העור והדם בהכנת העוף, הריח הדק של עוף שנשחט עוד היום ומומלח על כלי נטוי ומחורר, ניקור הבהמה מהחלב ומהגידים האסורים, היו דברים שבשגרה.

אך כיום, אנו ניגשים למכולת וקונים בשר ארוז וסטרילי, עטוף נקי. אין לנו מגע עם בעל החיים אותו אנו אוכלים.

על כן, קשה לנו להבין כיצד שחיטה מביאה להתעלות רוחנית. עצם השחיטה והעיסוק בגוף הבהמה השעירה והמדממת, נתפס בעינינו כדבר בזוי ומלוכלך, המנוגד להומניות ולאינטלקט הסטרילי של האדם המודרני, וודאי לא כמעשה המקרב את האדם לאלהיו.

מתח זה, בין ציווי התורה להקריב קרבן להשם לבין חווית השחיטה כדבר בזוי, הובילה גם את גדולי חכמי ישראל בכל הדורות לעמול רבות על מנת לתת טעמים, כיצד זה שחיטת כבש מרוממת את מוסרו של האדם ומחברת אותו לאלוקיו.

הגדיל לעשות רבינו הרמב"ם, אשר פירש כי הקרבנות הם צורך לתת לעם את החוויה המעשית אליו הוא היה רגיל כעבודת האל והאליל :

"כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדושעל-ידי שנדע אותו יתעלה ... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים. כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו...לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי, ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה', וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: זֹבח לָאֱלֹהים יָחֳרָם; כי לא תִשתחוֶה לאל אחר. הוא ייחד כהנים לשֵרוּת המקדש ואמר: וכִהנו לי. התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים.
בעורמת-חסד אלוהית זאת הושׂג שנמחה זכר עבודה זרה והתבסס היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו. הנפשות לא נרתעו ולא חרדו מפני ביטול הפולחנים שהיו מורגלים אליהם ושלא הכירו פולחן זולתם." (מורה הנבוכים ח"ג פל"ב, שוורץ)

הרמב"ם מסביר אם כן, כי עבודת הקרבנות באה בדיעבד, שכן העם היה במדריגה בה היה רגיל להקריב כעבודת האלילים, ועל כן ציווה רבש"ע להקריב לו. לא כערך, אלא כהבנה את הצורך הפרימיטיבי של העם באותו זמן לעבוד באופן בוטה של שחיטה ושריפת בהמות את האלהים.

אמנם, דברי הרמב"ם הללו קשים ביותר.

שכן האוירה בתורה אינה אוירה של הקרבת קרבנות בדיעבד, אלא הקרבת קרבנות כדבר חשוב לכתחילה. התורה מדייקת בפירוט הקרבנות, ומאריכה בעונש מי שמפגל את הקרבן. התורה מספרת על קרבנות עוד לפני היות ע"ז- ימי קין והבל, ומכאן שלא הע"ז היא הסיבה לקרבנות. דוד מלכנו מדגיש את הציפיה לעתיד של מקדש בו מקריבים קרבנות- 'אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים'. זאת ועוד, הרמב"ם עצמו פסק בספרו הגדול 'היד החזקה', את הקרבת הקרבנות כדבר מחייב גם כיום ולא סייג את המצווה לעבר הרחוק.

בעקבות דברים אלו ואחרים, הרמב"ן (ויקרא פ"א פסוק ט) תוקף את דברי הרמב"ם, ומוכיח בעליל מהתורה שהקרבנות אינם צורך אלא ערך לכתחילה. אך הוא נמנע מלתת הסבר אחר לבעיית ההתעלות בעקבות קרבן, אלא מודיע ללומד שבתורת הסוד יש בזה סיבה סודית וגדולה ורומז בעקיפין לכך למביני דבר. אך ברור כי גם הרמב"ן מכיר במצוקה האנושית-יהודית לקבל את הקרבן החי כעבודת האל, ומכאן הצורך שלו להפנות אותנו לתורת הרזים שבה מתבאר יסוד הקרבן המכפר.

מעניינת היא ראייתו העמוקה של מרן הרב קוק, אשר הסביר ששחיטת בעל החיים והקרבתו באה לרומם את כל חלקי האישיות שלנו, כולל החלק הבהמי שבאדם.

לרומם את המוסר הרוחני, לרומם את המחשבה האינטלקטואלית- זו אינה חוכמה גדולה. זהו דבר הקיים בכל הדתות. אדרבה, דת המרוממת את חלקי הנפש האציליים כגון המחשבה והמוסר בלבד, וזונחת את קידוש החומריות האנושית, היא בעצם דת המוותרת על האפשרות לקדש את כל נתיבי החיים. אנו מכירים דת כזו שיסודה חסד רוחני ללא קידוש הגוף ונטיותיו. אנו זוכרים היטב שבשל הפרעות שלה בנו במשך אלף שנים, אמרנו 'אב הרחמים' גם בשבת מברכין ר"ח אייר.

גם בזמנים ובמקומות האפלים ביותר לאנושות, היו אנשים אינטלקטואלים ומוסריים, אשר שיתפו פעולה ואף נתנו גושפנקה מוסרית לשחיתות, שכן המוסר של אישים אלו היה שעון על הצדדים הסטריליים באדם, על המוסר העדין, על האינטלקט בלבד, ולא על הצורך העמוק לרומם את האדם כולו על כל חלקי אישיותו, להכניס את רבש"ע ומוסרו גם לחייו הגשמיים ונטיותיו הבהמיות. הנצרות לא ביקשה לתקן את האדם אלא לנתק את חלקיו הערכיים מאלו החייתים, ולהדחיק את החיה שבאדם. לפיכך, את ההתפרצות הבהמית של הרג, את הדחף החייתי באדם, לא יכלה דת ומוסר מתחסדים שכאלו לעצור, שכן היא ויתרה על הנסיון להתמודד עם החיה שבאדם, ואף תמכה בזוועות מחוסר אפשרות להתמודד עם תופעות נוראות אלה.

לעומת גישה זו, באה היהדות בתורת הקרבנות שלה לחדש מוסר רחב ומקיף יותר-

הקרבן בא לומר שאנו מעלים ומקדשים את כל כוחות האדם, כולל אלו הבהמיים, וזהו חידושה של היהדות.

הדם, העור, תאוות אכילת הבשר, הדחף להקריב את החי עבור רבש"ע, כל אלה אינם אוייבי הקודש אלא הם טבעו של האדם, הזקוק גם הוא לעילוי ועידון. לא למלחמה בצד הבהמי אלא לקידוש הצד הזה.

דוקא המקדש, אומר הראי"ה, המקום האינטלקטואלי בו יושבים חכמי הסנהדרין, בו נשמעים שיריו העדינים של דוד עלי נבל, דוקא מקדש זה, בא לקדש גם את הבשר. לא רק הרוח. מעניין הדבר, שאת דבריו אלה תולה הרב גם בדעת הרמב"ם עצמו, שלא ביקש להסביר את הקרבן כדיעבד אלא כמצווה המיועדת לטפל בנטיה הבריאה והבסיסית בחיינו, שתמיד תהיה מעט פרימיטיבית. אותה עלינו לקדש, לכתחילה ולעד.

ברצוני לתת עוד טעם למצווה זו כננס על גבי ענקי הרוח הקודמים. דוקא בעולם המודרני, העיסוק בקרבנות יכול לתת לנו רווח גדול מאד.

אנו רגילים להבין כל דבר בחיינו היצרניים המודרניים. התודעה האי מרכז ההויה שלנו.

הרופא מבין מהי הבעיה הרפואית, המתכנת מבין כיצד לתכנת את המחשב, המנהיג המדיני מבין כיצד לשפר את מצב המדינה, ההורים מבינים מה עובר על הילד.

כאן באה תורת הקרבנות ומחדשת לנו חידוש גדול.

לא את הכל אתה מבין.

אנו חיים בעולם סטרילי, בו למוסר יש קונוטציה ספציפית מאד של מודעות- 'אני מבין, משמע אני מוסרי' 'אני מבין, משמע אני קיים'. הלא נודע הוא מוקצה מחמת מיאוס, הוא מיסטי ואף רגשני. התרבות המודרנית בזה לסימן השאלה, ומקדשת את התודעה.

כאן באה התורה ומחדשת לנו- הקרבת קרבן, יכולה לרומם אותך מבחינה רוחנית. כיצד? אנו איננו יודעים.

דע שאינך יודע את הכל!

דע שגם מה שנראה בזוי ומלוכלך מבחינה חיצונית, ובלתי מובן מבחינה אינטלקטואלית, לעיתים הוא הוא המוסר עצמו, ועליו העולם עומד. לא את הכל מבין המוח היקר שלנו. אנו אנשים אינטלקטואלים, אולם היותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש מביאה אותנו למסד עמוק יותר- הצד האינטלקטואלי אינו השורש אלא התוצאה. האמונה בד', הענווה והקבלה של מצוותיו הבלתי מובנות- הן המסד עליו אנו עומדים, ומשם גם המוסר המובן צומח. המצוות השמעיות ובראשן הקרבנות מרוממות אותנו לפסגת סימן השאלה האנושי, המצריך נתינת אמון בריבון המצווה, בד' אלהי ישראל.

העיסוק בסימן השאלה, ולא רק בסימני הקריאה, הוא ערך גדול, אשר דווקא מחוסר הבנתנו את עניין הקרבנות, אנו יכולים למנף אותו ככלי לצמיחה יום יומית.

אנו קרואים ע"י רבש"ע להקריב את שכלנו. הקרבן המודרני הוא קרבנן השכל, האינטלקט, האמירה שאנו מוכנים לקבל את העובדה שגם מה שאיננו מבינים קיים, ולעיתים אף ערכי.

יתכן שאנו עוד נבין חלק מסימני השאלה בחיינו.

אך עד אז, הבה ניקח את המבוכה הגורמת לאמונה, כערך לחיינו הודאיים והשכליים מדאי.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן