כשמשפחת ישראלי התבשרה על ידי הרופא הנוירוכירורג שהמוח של הסבא הפסיק לתפקד כליל - כולם פרצו בבכי תמרורים. אחרי ההלם הראשוני, הדוד משה העז לשאול: אפשר לעשות משהו, להציל את סבא?
בוודאי, ענה הרופא - ניתן להשתיל לו מוח אחר!
ישתבח שמו, ענו כולם בלב אחד... אבל כמה זה יעלה לנו?
הרופא: תראו, זה תלוי איזה סוג מוח תבחרו: מוח של אישה בת 60, עולה מאה אלף דולר ומוח של גבר בן 60, יעלה לכם... מיליון דולר.
הגברים שבחבורה הנהנו וצחקקו בקריצות עין וקיבלו אישור לתיאוריות המגדריות הקמאיות שלהם בנוגע ליתרון חכמת הגבר. אבל הדודה שרה שאלה בתרעומת:
למה, כבוד הרופא, למה מוח של גבר כזה יקר לעומת מוח של אישה?
אההה, ענה הרופא, פשוט - כי המוח של הגבר חדש לגמרי - אף פעם לא השתמשו בו!
נזכרתי בבדיחה הזאת כשקראתי את תחילת הפרשה. למה, אני שואל את עצמי, למה לידת בת מטמאה יותר מלידת בן? הרי היולדת זכר טמאה 7 ימים, ולעומתה, היולדת נקבה טמאה שבועיים. מה, האם התורה מפחיתה בערך הנשים, חלילה? ולמה יולדת נחשבת "טמאה" בכלל?
ובכן, התשובה לשאלות אלה מצריכה עיון בנושאים שברומו של עולם. נתחיל מלברר קודם כל: מהי טומאה בעצם? ההגדרה השורשית והקיצונית ביותר שלה היא "אבי אבות הטומאה" - המוות. הווה אומר: טומאה = מוות. מכאן נסיק שטהרה היא בעצם החיים עצמם. במילים אחרות, כל תנועה שמצמיחה חיים ומגדילה אותם נקראת טהרה וכל תנועה שמפחיתה מהחיים ומתקרבת למוות נחשבת כטומאה.
ומה אנחנו כולנו עושים כאן על פני כדור הארץ? ההגדרה הכי בסיסית היא שאנחנו כולנו משתדלים לחיות. כשאני אומר כולנו, זה כולל הכל - עולם הדומם (טוב, חיים שם בשקט ממש), הצומח, החי ובני האדם. כל הבריאה כולה בתנועה אל עבר החיים. במילים אחרות, אפשר להגיד שהבורא טמן בכל חלקי הבריאה פוטנציאל של חיים ושהחיים שלנו ושל היקום כולו הם ניסיון להוציא לפועל את הפוטנציאל הזה. זה, למעשה, מה שנקרא "רצון ה'" - הכוח של הקב"ה שאנחנו מצווים לבטא ולהגשים.
ברור שפוטנציאל זה אינו דומה בכל חלקי הבריאה, בכל המינים ובכל הזנים. אצל הצמחים, הוא מתבטא בשאיפה לגדול ולצמוח בלבד. בעולמם של הבהמות והחיות, התנועתיות גדלה, יש כבר רגשות ורצונות. ובממלכת בני האדם, פוטנציאל החיים כולל לא רק את חיי הגוף אלא גם את חיי הנפש: רגש, שכל, שאיפות, רצונות וחיפוש משמעות. לכל אחד מאיתנו פוטנציאל שדוחף אותנו להביא אותו לידי ביטוי. והחיים שלנו, הבחירות שלנו - הם הביטוי הזה עצמו, שיכול להיות פחות או יותר נאמן למקור שלו.
נראה שיש הבדלים רבים בין הכוחות הטמונים בבני האדם. אבל הכלל הוא: הרצון והשאיפה הם עקבות המצביעות על הפוטנציאל של כל חי.
וכן, הפוטנציאל של הזכרים שונה מזה של הנקבות. לאישה שמורה הזכות להיות חלק פעיל יותר בבניית המשכיות החיים: על ידי ההיריון והלידה, היא יכולה לשאת את החיים, לבנות ולהעניק אותם. אם כן, פוטנציאל החיים של האישה גדול מזה של הגבר.
ולכן, אישה יולדת "טמאה" - כי כשהיא מאבדת חלק מכוח החיים שהיה בתוכה כבשר מבשרה, היא חווה סוג של מוות. ברגע שהיא מעניקה את מתנת החיים הלאה, היא כביכול מפחיתה מעוצמת החיים שפעם בתוכה למשך 9 חודשים ובכך טועמת מעין מוות אישי. מנקודת מבט זו, לידה היא היפרדות מכוח החיים שהיא העניקה לוולד. באופן דומה, כל ווסת הוא חסרון כוח החיים שהיו יכולים להתפתח ולא באו לידי ביטוי.
שימו לב לנתון המהם הזה: תינוקת שנולדת מגיעה עם כל הביציות שישמשו אותה לאורך חייה. בתוך הגוף הקטן שלה טמונות בין מאתיים לשלוש מאות אלף ביציות, ועד גיל ההתבגרות שלה יישארו לה בסה"כ "רק" בין 200 ל-400, מוכנות לתהליך ההפריה החודשי לאורך כל החיים הפוריים שלה.
עכשיו הכול ברור: הטומאה המופיעה אצל היולדת נובעת מכוח החיים שעוזב אותה. וכוח החיים שבלידת בת גדול מכוח החיים שבלידת בן, כי הבת נושאת בתוכה גם את החיים שהיא תעניק הלאה למשך חייה שלה.
חיינו הם בעצם תהליך הלידה של עצמנו. כדאי להיות קשובים לרצון הפנימי שלנו ולהביא אותו לידי ביטוי בפועל. כדאי לעשות את רצון ה' ולבטא את הכוח הטמון בתוכנו. בשעה טובה!
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.