(מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: (פרק יג)
לכאורה המילים "אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע" בפסוק מה הן מיותרות, שהרי ברור שהצרוע הוא אשר יש בו נגע "כי אם אין בו הנגע אינו צרוע" (לשון הכלי יקר).
אלא, אומר הכלי יקר, יש הבדל בין צרעת לנגע: צרעת היא "שם המכה", והצרוע הוא המוכה, ונגע הוא העוון "כי החוטא נוגע בכבוד שמים או בכבוד הבריות" (לשון הכלי יקר).
על פי זה מתברר הביטוי המתמיה "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע". כותב הכלי יקר:
"על כן אמר כאן על הצרוע שנלקה בצרעת על שסיפר לשון הרע לפגום הבריות, וקבלת חז"ל שכל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע ע"א) לכך נאמר "אשר בו הנגע", כי בו נמצא בעצם וראשונה כל נגע וקלון שרצה לפגום בו את חבירו".
קבלת חכמים היא שכל הפוסל במומו פוסל, כלומר אדם שרגיל לפסול את ייחוסם של אחרים, דהיינו לומר עליהם שהם ממזרים או עבדים, חוששים שהוא בעצמו פסול (ראו רמב"ם הלכות איסורי ביאה יט, יז על פי קידושין ע ע"א).
צרעת באה על חטא לשון הרע (ועל חטאים נוספים). מטרתו של האדם שסיפר לשון הרע היא "לפגום הבריות", לפרסם את הפגמים של האנשים שהוא מספר עליהם. על פי זה מפרש הכלי יקר את הביטוי "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע", שאדם שמדבר על פגמיהם של אחרים (ולכן הוא צרוע) מעיד על עצמו שיש בו את הנגע, את הפגם, שהוא מספר שיש באחרים. "לכך נאמר 'אשר בו הנגע', כי בו נמצא בעצם וראשונה כל נגע וקלון שרצה לפגום בו את חבירו".