החשובה שבמידות
"ויעקב איש תם ישב אהלים"
ביעקב אבינו היו, בוודאי, מעלות טובות רבות. מכולן, בחרה התורה, לציין בפנינו דווקא את מידת התום, היושר. מכאן למד השל"ה הקדוש, שאין לך מידה חשובה יותר ממידת התום. וגם היפוכו נכון. כמה צריך האדם להתרחק מדרך הרמאות והשקר.
יש אהבה ויש אהבה
"ויאהב יצחק את עשו...ורבקה אהבת את יעקב"
יש אהבה התלויה בדבר, ויש אהבה שאינה תלויה בדבר. הראשונה- עשויה להתבטל ברגע שהסתיים אותו מניע שגרם לאותה "אהבה", כביכול. לעומתה, אהבה שאינה תלויה בדבר, היא אהבה אמיתית העומדת לעד. בפסוק שלנו, שני סוגי האהבה. מציין השל"ה הקדוש, שאהבתו של יצחק את עשו, הייתה תלויה בדבר, באותו "ציד בפיו", אהבה שחולפת ועוברת מן העולם ברגע שנעלמת הסיבה לה, ולכן התורה כתבה אותה בלשון עבר "ויאהב יצחק את עשו". לעומתה, עומדת לה לעד האהבה האמיתית, שאינה תלויה בדבר, שאהבה רבקה את יעקב, ולכן היא כתובה בלשון הווה- תמיד. "ורבקה אוהבת את יעקב".
למה שונאים אותנו
"לך מעמנו כי עצמת מאד"
נוכח יחסן של מרבית אומות העולם כלפי ישראל, מאז ומתמיד, וגם כיום, מקובל ל"הסביר" את השנאה הזו בעובדה המקראית "עשו שונא ליעקב". ה"חפץ חיים" מצא בפרשתנו סיבה, עיקרית, לטעמו, לאותה שנאה. "ויאמר אבימלך...לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאוד". הגויים מקנאים בהישגי היהודים – "עצמת ממנו"- ואותה קינאה היא הדלק המניע את שנאת ישראל בעמים.
החוש החמישי
"גשה-נא ואמושך בני"
חמישה חושים העניק הקב"ה לאדם: חוש הראייה, חוש השמיעה, חוש הריח, חוש הטעם וחוש המישוש. כל פעם שנפגע אחד החושים, מתחדדים יתר חושים שבו, ומחפים על הליקוי שבחוש שנפגע. אומר רבי יהונתן אייבשיץ מפראג: על יצחק אבינו מעיד הכתוב: ותכהין עיניו מראות". באותו רגע הגביר יצחק את פעילות ארבעת החושים האחרים שלו. בתחילה את חוש המישוש, ככתוב: "גשה נא, ואמושך, בני". אחר-כך הפעיל את חוש השמיעה, ככתוב:"הקול קול יעקב", אח"כ חוש הטעם "הגישה לי ואכלה" ואחרון רתם גם את חוש הריח: "וירח את ריח בנו".
המגיד מדובנא, באחת מדרשותיו לפרשת "תולדות" אמר על "הקל קול יעקב והידיים ידי עשו", כי רבים בתוכנו מקפידים מאוד בכל הקשור ל"קול": מתפללים שלוש תפילות ביום, קובעים עתים לתורה, לא מדברים רכילות, וכדומה. אך משמגיעים ל"ידיים", למתן צדקה ולעשיית חסד, מתברר לפתע, ש"הידיים ידי עשו". והמסקנה ברורה...
גישה חינוכית
"ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו"
לפני שהציג יצחק ליעקב בנו את דרישתו "לא תקח אשה מבנות כנען", "הכשיר" יצחק את הקרקע ללב בנו ע"י שפנה אליו תחילה במלים חמות והעניק לו ברכת אב. רק אז, משנוצר הקשר החם המיוחד שבין אב לבנו, השמיע יצחק באוזני יעקב את הציווי שלא לקחת אשה מבנות כנען. ולומד מכך ה"חפץ חיים", שזו הדרך הראויה לאב לפנות אל בנו. אם רצונו להשפיע על בנו שיילך בדרך הישר, עליו לנהוג כלפיו בדרכי נועם.
מעשה שהיה
כמה צדקה לתת?
אחד מחסידיו של רבי שמחה בונים מפשיסחה,בעל משפחה גדולה וברוכת ילדים, ב"ה, היה נדיב במיוחד ופיזר ממון רב לנצרכים. נדיבותו הייתה כה רבה, עד שמשפחתו שלו נקלעה למצוקה ולחרפת רעב ממש. אשתו שפכה שיח ליבה בעניין והדברים הגיעו לאוזני הצדיק מפשיסחה, שהורה להביא אליו מיד את האברך.
התייצב האברך בפני רבו ושמע ממנו: החוזה מלובלין זצ"ל אמר פעם על "ויעקב איש תם", שיעקב היה גם "איש" וגם "תם". מצד אחד ידע מתי להיות "תם", אך מצד שני גם ידע מתי לעמוד על שלו במאבקיו עם עשו ולבן. והוא הדין- המשיך רבי שמחה- בכל המידות הטובות שאנו מצווים להידבק בהן. מתן צדקה הוא דבר חשוב, וגדול כוח מתנות עניים שמהפכות מידת הרוגז למידת הרחמים. אבל צריך לדעת מתי לתת וכמה לתת. וכבר הורו חז"ל: "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש". (כתובות ס"ז, ע"ב).
פנינים לפרשת ''תולדות''
על אהבה ושנאה, חמש החושים חינוך ועוד בפנינים לפרשת "תולדות"
