מדוע לא שוחחו יצחק ורבקה על בעית בנם – עשו?

אבותינו הם לנו כסמל במיוחד בדרך התנהגותם. והנה בפרשתינו מסופר על התמודדות יצחק ורבקה עם בנם עשו. וכאן הבן שואל כמה שאלות קשות :

· בכל שיחה לקראת נישואין מלמדים אותנו שהדבר החשוב ביותר לבניית הזוגיות הוא שיחה בין בני הזוג, הדבר הסביר ביותר היה שיצחק ורבקה ישוחחו אודות הבן הבעייתי. אז מדוע הם לא עשו זאת?

· רבקה משדלת את יעקב לגנוב את הברכות. האם אפשר לגנוב ברכות? מה האפקט של ברכה גנובה? האם היא בכלל יכולה להשפיע?

· יצחק היה דמות אצילית, האם הוא כל כך היה מנותק מהמציאות ולא הרגיש שעשו "עובד" עליו?

· גם אם הוא חושב שלעשו מגיע ברכות, למה הוא בעצם מתכוון לתת לו מ"טל השמים ומשמני הארץ"?

· אם יצחק חושד שהעומד לפניו אינו עשו, מדוע לדבר כה עקרוני הוא אינו מבקש מאדם נוסף שיזהה מי עומד מולו?

שאלו אלו הביאו אותנו לערוך בירור בדברי חז"ל ובראשונים כיצד התייחסו אבותינו אל בנם הבעייתי. מעיון מעמיק בפסוקים נראה שהמבט שונה ממה שרבים חשבו עד כה, והבנת הדברים בעצם עונה על השאלות השונות.

יצחק אבינו יודע עם מי יש לו עסק. הוא הכיר טוב את בנו עשו אבל הוא חיפש דרך "להחזירו בתשובה". והראיה - התורה אומרת לנו , אלא שיצחק ניסה על ידי אהבה וקשר חם עם הבן להשתדל לשנותו. עשו ניסה "להחזיר יחס" ("כי צייד בפיו"), אבל העסק לא נשא פירות.

יצחק בעצם קיוה שיהיה משהו מעין "יששכר וזבולון", כשהבן עשו יעסוק בזבולון וישקיע בצורה הגונה וישרה בצדדים המעשיים של החיים ועל כן רצה לתת לו "משמני הארץ".

במהלך כל החיים יצחק אבינו הכין את עשו לקראת "טקס החזרה בתשובה" וקבלת הברכות. ועל כן לקראת טקס זה הוא מסביר לו בדיוק שצריך לשחוט ולצוד דווקא מן ההפקר ולזכור את הכללים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום . הוא מראה לו שגם בנושאים הגשמיים יש מקום לסדר במציאות. יצחק כולו תקוה שלקראת הטקס אכן בנו יחזור בתשובה. זו הסיבה שכאשר בא יעקב מחופש, לא ביקש יצחק מאדם אחר לזהות את האדם העומד מולו, כי העובדה "ששם שמים שגור בפיו" היה חלק מהתקוה לטקס הסיום עם עשו.

לעומתו, רבקה אמנו ידעה בנבואה מה יצא מבנה, כי כך אמרו לה בבית שם ועבר: "שני גויים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו " (מבית המדרש לא מקבלים תשובה רפואית כמו באולטרסאונד אלא משמעות רוחנית של ההריון הקשה והמשונה). נבואה זו, כיון שהיתה לפני מתן תורה, אסור היה לה למסור לאף אחד, ומהתנהגות במציאות היא ידעה בדיוק מה מתאים למה. ועל כן היא טיפלה בעשו במסירות בתור אמא טובה והעניקה לו חום ואהבה. עשו הרגיש אהבה זו ולכן את בגדי החמודות שלקח מנמרוד הוא לא מפקיד אצל נשיו כי הוא לא סמך עליהן, אלא אצל אמו האמינה והאהובה .

עם שני תפיסות אלו חיו יצחק ורבקה. ועל כן ניתן לומר בבירור שאכן כפי שאנו מצפים מזוגיות מתאימה, הם כן דיברו, ועוד איך. הם שוחחו ימים ולילות על המצב, אבל היה ויכוח חינוכי כיצד לנהוג בבן הבעייתי.

יצחק אכן תיכנן לתת את הברכות החשובות של "זרע וארץ" רק ליעקב (מלבי"ם) ועל כן שמר אותם ונתן אותם ליעקב כאשר הלך פדנה ארם (בראשית כ"ח ג' – ד' ).

רבקה ראתה את הדברים אחרת , וחשבה כיצד לשדר לבעלה שעשו עושה "פורים", ועל כן בחרה בהתחפשות. בתור זוג שהזוגיות שלהם למופת, היא יודעת בדיוק אילו מטעמים ניתן להכין מהצאן הקיים. אין צורך לשם כך לצוד צייד מיוחד. ולכן היא לא שואלת אותו מה וכיצד לעשות , אלא מדברת בלשון ציווי . יעקב איש תם פוחד מקללה של אביו ועל כן חרד "פן ימושני אבי" .

השימוש בשני שעירים מזכיר את שני השעירים של יום הכיפורים, שצריכים להראות דומים אחד לשני, אבל אחד מהם הולך לקב"ה ואחד (שדוקא בו משקיעים יותר הולך) לעזעזל. (על פי הרב הירש).

רבקה הכירה גם את יצחק וידעה כי צדיק הוא וגם אם יגלה את מה שעשתה אשתו לא יבעט מרוב כעס אלא יברך את יעקב. ואכן, יצחק אבינו, ברגע שגילה את "התרמית" אמר: "גם ברוך יהיה" (בראשית כ"ז ל"ד) . כך שרבקה ידעה שלא גונבים ברכות, אך היא סמכה שבעלה יברך את יעקב

בעת מבחן. יצחק שקיווה כל ימיו לשותפות של "יששכר וזבולון", בעצם מודה שאשתו צודקת יותר במסקנתה ועל כן באותו רגע: "ראה פתח של גיהנום פתוח לפניו", והתקווה לשותפות נשארת רק לעתיד לבא שבה "ועלו מושיעים בהר ציון". לכן במצב זה לא כל כך נשארה לו ברכה מתאימה בסגנון שעשו היה רוצה.

יצחק שתיקן את התפילה שתופסת את חיי המעשה באמצע (מנחה), הוא סמל של התמודדות עם מציאות יום יומית: עקרות, זריעה בחקלאות, התמודדות עם בן בעייתי. והתורה בעצם רוצה להראות לנו התייחסות ראויה לסוגיה חינוכית שאנשים רבים נתקלים בה. כך שאפשר כבר להרגע, אבותינו פעלו גם לפי התפיסות של החינוך המודרני….