דרישת ד' ע"י רבקה והתוודעותה אל התוכן הפנימי של התרוצצות הבנים מובילות לבירור האלוקי, שקיימת מערכת יחסים צמודה והפוכה בין יעקב לבין עשו - "ולאום מלאום יאמץ" תרבויות המנוגדות בנקודת המרכז של חייהן, בין רוח לבין חומר, מתגוששות ביניהן עד שלא ניתן ליישבן זו לצד זו. וכה הם דברי הגמרא (מגילה ו,א): "קיסרי וירושלים – אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן, אל תאמן; ישבו שתיהן, אל תאמן; חרבה קיסרי וישבה ירושלים חרבה ירושלים וישבה קיסרי, תאמן - שנאמר: 'אמלאה החרבה' - אם מלאה זו, חרבה זו; אם מלאה זו, חרבה זו.
על העתיד לבוא דורשת הגמרא שם את הפסוק בזכריה ט,ז: 'והסירותי דמיו מפיו' - זה בית במיא (שם של עבודה זרה) שלהן; 'ושיקוציו מבין שיניו - זה בית גליא (עבודה זרה אחרת) שלהם; 'ונשאר גם הוא לאלוקינו' - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום; 'והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי' - אלו תיאטראות וקירקסיות שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה לרבים." משמע שהפה והשיניים עצמם ישתמרו ורק הדם שבפה והשיקוצים שבין השיניים, הנמשלים לעבודות זרות, הם שיחלפו. הבסיס החומרי יישאר לעמוד על תילו; ורק התרבות המעמידה את החומר במרכז, תחלוף. המציאות החומרית תישאר להיות בסיס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
אמנם בלידתם קודם עשו ליעקב, אך דבר זה הוא משום ש"יעקב נוצר מטיפה ראשונה, ועשו משניה. צא ולמד משפופרת שפיה צר, תן בה שתי אבנים זו תחת זו; הנכנסת ראשונה, תצא אחרונה; והנכנסת אחרונה, תצא ראשונה" (רש"י). כלומר: יעקב מבטא את התוכן העמוק, ממנו יצוקה המציאות. הוא 'טיפת היצירה' הראשונה באיכותה. אבל יוצא הוא אל הפועל בסוף, רק אחרי שנבנית קומתה התחתית של המציאות ע"י עשו, ש'טיפת היצירה' שלו שניה בחשיבותה.
כן גם במהלך תחייתנו הלאומית: הערכים הראשוניים והיסודיים, שמכוחם הקב"ה גואל את ישראל להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש, אינם ניכרים בתחילת דרך התחיה. הבנין מתחיל מצידו התחתון, הקרקעי; ורק אחרי השלב הראשון נוצר הצורך בהפחת הנשמה בגולם התחיה. "עורי עורי לבשי עוזך, ציון; לבשי בגדי תפארתך, ירושלים עיר הקודש" (ישעיה נב).
(הרב חיים גנץ הינו ראש הישיבה הגבוה בת"א)