במדרש על הפרשה מובא[1]:
'ואלה תולדות יצחק בן אברהם', (משלי כ"ג) 'גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו', גילה בזמן שהצדיק נולד. (ישעיה ז') 'ויהי בימי אחז וגו'', אמר רבי הושעיא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבון כל העולמים, ווי שמלך אחז. אמר להן: בן יותם הוא, ואביו צדיק ואיני יכול לפשוט את ידי בו. 'ויולד חכם ישמח בו', ר' לוי אמר מנין אתה אומר שכל מי שיש לו בן יגע בתורה שהוא מתמלא עליו רחמים, תלמוד לומר (משלי כ"ג) 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'. ר' שמעון בן מנסיא אומר אין לי אלא לב אביו של בשר ודם, מניין שאפילו הקב"ה מתמלא רחמים עליו בשעה שהוא יגע בתורה, תלמוד לומר 'ישמח לבי גם אני'. גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק, 'ואלה תולדות יצחק בן אברהם'.
המדרש, המוסב על המילים "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", עוסק בעניין הקשר בין הדורות, ומלמדנו שכל דור קשור לדורות שלפניו ושאחריו, הם מקרינים עליו והוא משפיע עליהם, ואין הוא נמדד ונערך לעצמו בלבד, על פי דרכו ומעשיו.
נראה, שהמדרש עומד על הסמיכות לסוף הפרשה הקודמת[2]:
ואלה תֹלדֹת ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם...
וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים באכה אשורה על פני כל אחיו נפל.
ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק.
פרשת תולדותיו של ישמעאל מסתיימת במילה "נפל", המבטאת סיום וכליון, וכפי שדורשים חכמים[3]:
'וישכנו מחוילה וגו'', הכא את אמר 'נפל' ולהלן את אמר 'ישכון', אלא כל ימים שהיה אבינו אברהם קיים - 'ישכון', כיון שמת אבינו אברהם - 'נפל'. עד שלא פשט ידו בבית המקדש - 'ישכון', כיון שפשט בו ידו - 'נפל'. בעולם הזה - 'ישכון', אבל לעתיד לבא - 'נפל'.
ישמעאל - סופו בנפילה, אין לדרכו המשכיות, ואילו יצחק - "אלה תולדות יצחק בן אברהם", ואין סיום לפרשה זו, שכן תולדותיו של יצחק ממשיכים דור אחר דור.
המדרש עומד על שלושה אופנים בקשר בין הדורות: א. רשע בן צדיק. ב. צדיק העומד לעצמו. ג. צדיק בן צדיק.
א. רשע בן צדיק. הדוגמא שמביא המדרש היא אחז, שהיה מלך רשע, והעיד הקב"ה שאינו פושט ידו בו בגלל אביו יותם שהיה צדיק. אב צדיק מקרין מצדקותו לבניו אחריו, אף אם אין הם ממשיכים את דרכו. צדקותו של האדם איננה עומדת לעצמה, והיא בונה את הדורות הבאים, ובבן יש המשכיות לצדקות האב, אף אם איננה מתגלה בפועל.
דברים מעין אלה מביא הכוזרי[4]:
...אמנם היו ביניהם גם חוטאים שנואי אלוה, אבל אין ספק שגם הם היו סגולה מבחינה ידועה, שהרי מצד שרשם וטבעם היה בהם מן הסגולה ועתידים היו להוליד בנים שיהיו סגולה. כך יש להזהר באב החוטא שכן הוא הנושא את זרע הסגולה אשר בהזדככו תתגלה בבנו או בבן בנו, כמו שאמרנו בנוגע לתרח ולאחרים, שלא דבק בהם עצמם הענין האלוהי אבל עתידים היו לפי שרשם להוליד בני סגולה, מה שאין כן בשורש כל מי שיצא מחם ומיפת...
הבן, אף שאיננו צדיק, נושא בקרבו את תכונותיו של האב, ומעבירם לדורות הבאים. אף בן רשע ממשיך את שלשלת הדורות, ואיננו מנתק אותה, חלילה.
ב. צדיק העומד לעצמו. אדם צדיק, אף אם אביו איננו כזה, קשור אל האב, כדברי המדרש: "כל מי שיש לו בן יגע בתורה שהוא מתמלא עליו רחמים". הבן הצדיק חושף את הרחמים הגנוזים באב ומוציאם אל הפועל. מתוך שהבן הוא המשך של האב, הרי שתכונותיו הטובות וצדקותו אף הם מאביו באו לו, אף אם אצל אביו לא התגלו תכונות אלה בפועל. על כן בהיות הבן צדיק והולך בדרך הנכונה, מגלה הוא את מידת הרחמים של האב ומוציאה כלפי חוץ.
המדרש מוסיף: "שאפילו הקב"ה מתמלא רחמים עליו בשעה שהוא יגע בתורה". צדקותו של הבן והליכתו בדרך הטוב והישר, איננה עניין פרטי לעצמו, אלא עניין כלל עולמי, והוא מגלה את מידת הרחמים של הקב"ה בעולם באופן כללי.
ג. צדיק בן צדיק. זוהי המידה השלמה, "גילה אחר גילה". כאשר האב והבן מגלים את תכונותיהם הטובות בפועל, וחיים את הקשר בין הדורות בצורה המלאה, זוהי השמחה השלמה.
מן המדרש אנו למדים, כי הקשר בין הדורות איננו תלוי במצב זה או אחר, או בהתנהגות זו או אחרת של הבן או של האב. בכל מצב מהווה הבן המשך של האב, והם משפיעים זה על זה.
פעמים, שכאשר יש הבדל בין האב לבן, עלול להיווצר נתק ביניהם. בן שאיננו הולך בדרכי אביו, וכביכול איננו ממשיך אותו, עלול לגרום לאב לתחושת אכזבה ומפח נפש, ולנתק ביניהם. חז"ל מלמדים, שאף בבן רשע, ח"ו, יש המשכיות לאב, והדבר מתבטא בכך שאין הקב"ה פושט ידו בו. הבן נושא את תכונותיו של האב בקרבו, גם אם לא בצורה גלויה, ועל כן הקשר ביניהם צריך להימשך, על אף חילוקי הדעות וההבדלים.