בתחילת דרכו, לא ניתן היה להבחין בין סג"מ היראו אונדה לבין אחיו לנשק, החיילים היפניים הלא מעטים אשר הוצבו יחד איתו באיי האוקיאנוס השקט בסוף שנת 1944, כדי למגר את האויב האמריקאי ושותפיו. מה שהכניס את היראו לדפי ההסטוריה היה מה שעשה בדבקות וללא לאות, במשך השנים שלאחר סיום המלחמה. "סיום המלחמה" אמרנו? זו בדיוק הבעיה... אף אחד לא עידכן את היראו שהאמריקאים הורידו 2 פצצות אטום על אדמת יפן ושנסתיימה המלחמה. הוא היה רחוק ומבודד, לא היה לו פייסבוק, טוויטר ואפילו לא סמסים, ולכן הוא עשה מה שנראה לו נכון: הוא המשיך בלחימה שלו נגד אויבי יפן!
בסופו של דבר הגיעו גם אליו ובישרו לו את הבשורה המרה מבחינתו - אבל הם לא הכירו את היראו שלנו... עליו לא עובדים. הוא לא השתכנע כלל וכלל, לקח איתו 4 חיילים יפנים והמשיך להתחפר בג'ונגל. לא עזרו הפליירים, הכרזות שהושלכו מהאויר וכל שאר הנסיונות ליצור איתו קשר. הוא בשלו וכולם בעיניו לא היו אלא אויבים שפלים שמנסים להערים עליו כדי שיניח את נישקו. כך הוא המשיך להתבצר, והמשיך להתחפר במשך לא פחות ולא יותר מ... 29 שנים! קראתם נכון: רק ב-1974, לבוש מדי צבא נקיים להפליא, חמוש
בחרב הסמוראי שלו - הוא נאות סוף כל סוף להיכנע, והתקבל כגיבור לאומי, עם חזרתו הביתה ליפן.
ההתחפרות .העקשנית של היראו אונדה אינה הדרך היחידה בדרכי המלחמה. למול המתחפרים והמתגוננים, ישנם גם את אלו שבוחרים בכיוון הפוך: במירוץ קדימה. אין ספור צבאות מפוארים נחלו לא פעם כישלונות מרים וטרגיים בעקבות התקדמות מהירה מידי. החיילים באותם צבאות שלא ידעו לעצור, מתקדמים פעם אחר פעם לעבר כיבוש יעדים נוספים, עוזבים את הבסיס המוגן שזה עתה כבשו, מדללים את הכוחות שנשארו להגנתו, נלחמים וכובשים עוד. ועם הזמן האספקה נעשית קשה יותר, המרחקים בין הכוחות הולכים ומתארכים, ההגנה הופכת בלתי אפשרית - והאויב מכה שוב ושוב עד התבוסה הידועה מראש. זהו תהליך שמאפיין את מפלתם של מרבית האימפריות. תשאלו את נפוליאון המסכן אחרי תבוסתו בווטרלו לדוגמא.
אז מה לפרשתנו, לנו ולתורות הלחימה אלה? ובכן, למעשה, ככה גם אנחנו מתנהלים במלחמה שלנו על החיים: יש את אלו המתבצרים במגננה מתמדת, בעודם מאמינים שהם במלחמה נגד כולם וכולם נגדם, מלחמה שלעיתים כבר מזמן אינה רלוונטית. לרוב נטיה זו נובעת מפגיעות חוזרות ונשנות - פיזיות אך בעיקר נפשיות - בתקופת הילדות. אנשים אלה לא יוצאים מהקונכיה שלהם פן יספגו פגיעה אנושה כלשהי: כל מפגש חברתי מהווה עבורם סיוט, כל היכרות חדשה מהווה איום.
מנגד, יש את אלו הרצים קדימה... אלו שלא עוצרים לרגע לעשות חושבים. מתחילים מיליון דברים, לא גומרים אף פעם שום דבר, עוברים במהירות מתחביב לתחביב, מתחילים ספרים ולא מגיעים לסוף, מתפרפרים ממסיבה למסיבה, ונמצאים במרדף אינסופי. כל עצירה מבחינתם היא מעמסה, מוות קטן, שיעמום תהומי... ההיפר-אקטיביים האלה מכורים לריגושים חדשים על מנת לחוש את 'טעם החיים'.
כולנו מכירים אנשים כאלה. קל לזהות אותם. זה החבר ההוא, הידידה ההיא, הבן של השכן הסגור או הדודה המוחצנת הבלתי נסבלת. אבל מעבר למבטים על השכנים, קשה יותר להפנות את המבט פנימה: איפה אני, בתוך תוכי, נוהג כמו היראו אונדה וחי בבונקר שבניתי מסביבי, מנותק מהמציאות? איפה אני רץ אחוז אמוק, בורח ומתרחק מעצמי, רודף אחרי אלף שדים רק כדי לא לעצור לרגע ולפגוש את מי שאני? איפה אני תקוע מבפנים? מתי אני בורח אל החוץ...
ובכן, פרשתנו מזהירה אותנו משתי הנטיות הללו באומרה: כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים--אֹתָם תֹּאכֵלו". (ויקרא יא ט)
דג כשר וראוי לאכילה צריך 2 סימנים: סנפיר - היכולת לנוע ולהתכוונן - וגם קשקשת - שיריון המגן על גופו.
גם מאיתנו נדרשות 2 היכולות היסודיות האלה בחיים: יכולת הנעה קדימה מחד ויכולת הגנתית בריאה מאידך. אם אני מגן יותר מדי - אני לא פתוח לשינויים ולהתחדשות של זרם החיים. אני לא זז ולא מתקדם. ואם אני יודע רק לנוע, אני לא יכול להיבנות מבפנים ולהגן על עצמי. אם אני לא מאמץ את שתי התכונות הללו, אני נדון לחיים של מגננה עקשנית ומתמדת (בסגנון של היראו אונדה) או מרדף מטורף (כדוגמת האימפריות שנעלמו).
בזהר ובחסידות נקראים הצדיקים: "נוני ימא דאזלין ביבשתא" (דגי הים ההולכים על היבשה). כולנו צדיקים - איפשהו - ולכן מגיע לכולנו לחיות בזרימה ההרמונית הזו הנעה בין הגנה בריאה להתחדשות מבורכת ופוריה.
הנה הקיץ מגיע ... שנזכה לחיות כמו דגים בים!
הכותבהינומאמןאישיוזוגיליצירתשינוימשמעותי, מטפלבדמיוןנובע, מרצהומנחהסדנאות.