במאמר הנוכחי נבקש להידרש למקורות בספרות המדרש המטעימים כי בתיה בת פרעה זכתה ונכנסה לגן עדן בחייה בשל הצלתה את משה מהיאור. יש לציין כי בת פרעה אינה מוזכרת בספר שמות בשמה הפרטי. אולם דמות בשם "בתיה בת פרעה" מאוזכרת בדברי הימים א' ד, יח: "וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד", והיא מזוהה במקורות הספרות התלמודית והמדרשית עם בת פרעה שמשתה את משה מן היאור (ראו בין היתר מגילה יג ע"א וסנהדרין יט ע"ב). פעלה כאן מגמתם של חז"ל לרכז את העלילה ולזהות דמויות ידועות שם על יסוד דמיון או שוויון בשמותיהן (ראו יצחק היינמן, דרכי האגדה, מהדורה שלישית, [ירושלים] 1970, עמ' 28–29).
במקורות מדרשיים שונים נמנים שמותיהם של מי שנכנסו בחייהם לגן עדן. מצויים בהם שינויים במספר הנכנסים, בדמויות הנכללות ובנימוקים לזכייתן בגן עדן המתלווים לחלק מהמקורות. והנה, ברשימות הללו נכללו לא בני אדם בלבד, כי אם גם מלחם העוף שחי בדורם של אדם וחוה אשר בשעה שחוה נתנה לאדם ולכל הבריות לאכול מעץ הדעת, לא רצה הוא לאכול (סיפורי בן סירא בימי הביניים, מהדורת עלי יסיף, ירושלים תשמ"ה, נוסח א' ונוסח ב', אות כב, עמ' 253, 258).
במקורות השונים בעניין הנכנסים לגן עדן נמנים שבעה, תשעה, עשרה, אחד עשר, שלושה עשר וארבעה עשר נכנסים. יש לציין כי בספרות המדרשית מיוחסים חיי אלמוות אף לדמויות נוספות, שאינן נכללות ברשימות הללו. גם בספרות החיצונית אלמוות מיוחס לאישים אחדים [ראו לואיס גינצבורג, אגדות היהודים, המהדורה האנגלית, חלק חמישי, עמ' 96, הע' 67; ועיינו עוד יעקב אלבוים, "נשים שנכנסו חיים לגן-עדן", מחניים צח (תשכ"ה), עמ' 124–131].
הלשון הננקטת במרבית המקורות הנדונים היא "נכנסו בחייהם לגן עדן" או נוסח כיוצא בזה, אך באחדים מהם אופן ההתבטאות הוא "שלא טעמו טעם מיתה". נראה כי משמעו המקורי של הביטוי "שלא טעמו טעם מיתה" היה כי בני אדם אלו לא מתו באמצעות מלאך המוות, אלא נטל הקב"ה את נשמתם במיתת נשיקה. לצד מסורת זו רווחה אף מסורת בדבר אישים שנכנסו בחייהם לגן עדן, אשר נכנסו בגופם ובנשמתם כאחד. ברבות הזמן חדלו להבחין בין התפיסות הללו והמסורות נבללו אלו באלו (ראו סיפורי בן סירא בימי הביניים, שם, עמ' 104–117. ראו אף יעקב אלבוים, שם).
והנה, שרח בת אשר ובתיה בת פרעה נזכרות בכל הרשימות הללו. באשר לבתיה בת פרעה מאוזכרות שתי סיבות לזכייתה בחיי נצח: האחת – הצלתה את משה וגידולו, והאחרת – התגיירותה. מרבית המקורות מקשרים את העניין עם הצלתו של משה. כניסתה לגן עדן בחייה היא שכר שאפילו אבות ואמהות האומה, וכן גם משה רבנו בכבודו ובעצמו, לא זכו לו (ראו דף הלימוד "אליעזר עבד אברהם", תשע"ט, אתר מחלקי המים, הע' 26).
רשימות הנכנסים לגן עדן באות במקורות שאינם קדומים מסוף המאה העשירית לספירה. ואולם מוטיב האלמוות בהתייחסות לבתיה מופיע כבר ב"פרקי רבי אליעזר", שמועד עריכתו הוא המחצית הראשונה של המאה השמינית לערך (ראו את הערך על קובץ מדרשי זה באנציקלופדיה יודאיקה באנגלית, שנכתב בידי משה דוד הר). וכך נאמר שם: "...והחביאוהו בבית שלשה חדשים ולאחר שלשה נתנו אותו בתיבת גומא והשליכוהו על שפת היאור, והכל צפוי לפני הב"ה והיתה בת פרעה מונגעת בנגעים קשים ולא היתה יכולה לרחוץ בחמין באת לרחוץ ביאורה וראתה את הנער בוכה ושלחה ידה והחזיקה בו ונתרפאת אמרה הנער הזה צדיק הוא וקיימתו לחיים וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא וכל מאבד נפש אחת כאילו מאבד עולם מלא, לפי' זכתה לחיי העה"ז ולחיי העה"ב, וכל בני פלטרין של פרעה היו מגדלין אותו, שנ' 'ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו'" (שמות ב, יא) ["פרקי רבי אליעזר", מהדורת היגער, חורב י (תש"ח), פרק שבעה וארבעים, עמ' 237].
במדרש שמות רבה (כ, ד, דפוס ווילנא לח ע"ב) בתיה בת פרעה שהצילה את משה מונגדת לאביה. המדרש מזכיר שאובדנו של פרעה בים היה מידה כנגד מידה בגין גזירת השלכת הבנים ליאור, ולעומתו יצאה בתו נשכרת וירשה גן עדן בשל הצלתה את משה: "'ויהי בשלח פרעה' (שמות יג, יז) א"ל הקב"ה אני כתבתי בתורה 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך' (דברים כב, ז) ואתה שלחת את האבות ובנים השלכת ליאור אף אני משלח אותך לים ומאבד אותך שנאמר 'ונער פרעה וחילו בים סוף' (תהילים קלו, טו) ואקח את בתך ואוריש לה ג"ע". יוער כי חלקו הראשון של מדרש שמות רבה, הכולל את פרשות א-יד, נתחבר במאה העשירית לערך, וחלקו השני, מפרשות טו-נב, הוא מהמאה התשיעית לספירה (ראו שמות רבה, מהדורת שנאן, מבוא, עמ' 11–24; הערך על מדרש שמות רבה באנציקלופדיה יודיאקה באנגלית שנכתב בידי משה דוד הר)
כניסתה של בתיה לגן עדן מוזכרת אף ב"מדרש אשת חיל", אשר נתחבר על פי המשוער במאה העשירית (ראו בהרחבה יעל לוין, מדרשי בתיה בת פרעה, ירושלים תשס"ד).
בחלק מן המקורות בלבד המונים את הדמויות שזכו להיכנס לגן עדן בחייהן מצויות הנמקות הנדרשות לכניסתה של בתיה לגן עדן. והנה, כניסתה בשל משיית משה מוזכרת כבר במקור הראשוני בדבר שבעת הנכנסים לגן עדן: "שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן, אלו הן, סרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, אליעזר עבד אברהם, ובן בנו של ר' יהודה הנשיא, ויעבץ, ויש אומרים אף ר' יהושע בן לוי... ובתיה בת פרעה, דכתיב 'ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה' (דה"א ד, יח), אמר הקדוש ברוך הוא איני קורא למשה אלא בשם שקראתו, שנאמר 'ויקרא אליו א-להים מתוך הסנה ויאמר משה משה' (שמות ג, ד); הוא שדוד אומר 'ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים' (שמ"ב כב, יז; תהילים יח, יז), 'יקחני', 'ותשלח את אמתה ותקחה' (שמות ב, ה), מלמד שנוסף באמתה עד שהגיע לתיבה, 'ימשני ממים רבים', 'כי מן המים משיתיהו' (שם ב, י); אמר הקדוש ברוך הוא הואיל וזאת הביאה ישועה לישראל והוצאתן לחיים, הרני מאריך לה בחיים עם ישראל, כרתי עם אבותיכם ברית, והם בהלכות אבותיהם, זאת שבאת ועזבה מלכות בית אביה, ונדבקה בם, אני משלם לה" (כלה רבתי, ג, כג, מהדורת היגער עמ' 246–247).
בנוסח הראשון של "סיפורי בן סירא בימי הביניים" מוזכרים הן הצלתה את משה והן התגיירותה כגורמים שהביאוה לזכות במעמד הזה. "בתיה בת פרעה כדי שלא יאמרו הבריות ראו מן בתיה שאיש תם וישר כמשה מלטה מן המיתה ולא הועילה צדקתה. ולכך על שנתגיירה זכתה למלכות ולירושת גן עדן" (סיפורי בן סירא בימי הביניים, שם, נוסח א, אות כב, עמ' 253, 255).
בנוסח השני נמנים אותם בני אדם, ושם נאמר שהם נכנסו "בחייהן בג"ע ועד עתה הן חיים". ההנמקה המובאת שם על אודות בתיה מתייחסת רק להיבטים הקשורים למשה: "[בתיה בת פרעה על שום שגידלה את משה ומילטה את נפשו מן המיתה מילט הקב"ה את נפשה מן המיתה ונכנסה בחייה בגן עדן]" (שם, נוסח ב, אות כב, עמ' 253, 255).
במדרש בראשית רבתי (כד, לד, מהדורת אלבק עמ' 96–97) מובאת רשימת שלושה עשר שלא טעמו טעם מיתה, ואף שם מוזכרת הנמקה הנוגעת להצלתה של בתיה את משה: "בתיה בת פרעה לפי שגדלה למשה והצילתו מן המיתה" (ועיינו עוד שאול ליברמן, שקיעין, מהדורה שנייה, ירושלים תש"ל, עמ' 37, 40–41).
בספר הזוהר, פרשת שלח לך, מובא תיאור נרחב למדי של היכלות הנשים בגן עדן, ובכלל זה ההיכל שבתיה ניצבת בראשו אשר אפשר שהוא היכל הגיורות (ראו אריה סטריקובסקי, "ושננתם .... לבנותיך", הפנינה, בעריכת דב רפל, ירושלים תשמ"ט, עמ' 239, והמקורות הרשומים שם). שלוש פעמים ביום בתיה משתחווה לפני דיוקנו של משה ואומרת "זכאי חלקי שגידלתי אור זה". היא ויתר הנשים שבהיכלה המכונות "נשים שאננות" לומדות את מצוות התורה.
וכך נאמר שם: "אמר רבי שמעון, דבר אחד אני רוצה לדעת אם תוכל להודיע לי. נשים באותו עולם, אם זוכות לעלות למעלה או איך הן שם... אהה רבי, ששה היכלות הראו לי בכמה ענוגים ועדונים, במקום שהפרוכת פרושה בגן. שהרי מאותה פרוכת ולהלאה לא נכנסים זכרים כלל. בהיכל אחד ישנה בתיה בת פרעה, וכמה רבוא ואלפי נשים צדיקות איתה, וכל אחת ואחת מהן מקומות של אורות ועדונים בלי דוחק כלל יש לה. שלש פעמים בכל יום כרוזות מכריזים, הרי דיוקן משה הנביא הנאמן בא, ובתיה יוצאת למקום של פרגוד אחד שיש לה ורואה דיוקן משה ומשתחוה אצלו, ואומרת זכאי חלקי שגידלתי אור זה. וזה הוא ענוגים שלה יותר מכולם. חוזרת אצל נשים ועוסקות במצוות התורה, כולן באלו הדיוקנים שהיו בזה העולם, בלבוש של האור בלבוש של זכרים, רק שלא מאירים כך. מצות התורה שלא זכו לקיים אותן בזה העולם, עוסקות בהן ובטעמן באותו עולם. וכל אלו הנשים שיושבות עם בתיה בת פרעה, נקראות 'נשים שאננות', שלא מצטערות בצער הגיהנם כלל" (זוהר, שלח לך, קסז ע"א-ע"ב, בתרגום עברי ב"ספר הזוהר על חמישה חומשי תורה... בלשון הקודש", ירושלים תשנ"ח, כרך ח, עמ' רפד, רפו).