מה מסתתר מאחורי השמות? המסר בפרשה הפותחת

אנחנו פותחים את ספר שמות, הספר שיתאר את השהות והיציאה ממצרים, את מתן תורה ובניית המשכן, את הולדת המנהיג הגדול שלנו, ותחילת ההסטוריה שלנו כעם, במילים: "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ"... (שמות א,א), פסוק שלמרות שנכתב לפני אלפי שנים, מהדהד את מהדורות החדשות במיוחד של השנה ורבע האחרונה, כשבכל פעם, אנו עוצרים את נשימתנו לשמע המשפט האיום והמצמרר: 'דובר צהל מסר לפרסום… ואלה שמות'…

מה השם שלך? איך אנשים שונים קוראים לך?

\יש עוצמה בשם. שם מציע ומאפשר זהות: ‘קוראים לי … החברים קוראים לי... והילדים קוראים לי... אני נקראתי על שם’…. לא פלא שאחד מהכינויים שלנו לקב"ה זה – ה-שם, ושאחד הדברים שהכי מטרידים את משה במפגש בסנה הבוער, גם הוא בפרשה שלנו, הוא "הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י- יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם" (שם, ג,יג).

מנגד, בתקופת השואה, למשל, אחד הצעדים נגדנו היה לקחת מאיתנו את השמות ולהפוך אותנו למספרים. גם בתחילת ספר שמות, למרות הפתיח המבטיח של "ואלה שמות", די מהר כל השמות נעלמים. אחד מסממני העבדות הוא שאין חשיבות לזהות האישית. אנשים מקבלים משמעות מתפקידם: המלך. המיילדות. האמא של. האחות של. הילד. הנער. רק כשמשה נולד, חוזרים השמות. באופן סמלי, תחילת הגאולה היא היכולת לראות את האחר כישות בפני עצמה.

המדרש (שיר השירים רבה ד,יב) מציין ש"בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם – והראשון שבהם - שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם.... בכך, הפתיח של ספר שמות חוזר ומרחיב את מה שראינו בתחילת ספר בראשית: "וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה"... (בראשית ב,כ) ולאחר מכן, גם לאשה שלצידו, ולמרות שאולי היה צריך לקרוא לה "אדמה" כפי שיכול להגזר מצורת הנקבה של אדם, ולמרות שכבר קודם נקראה אשה "כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְחָה־זֹּֽאת" (שם,כג), כשהוא הבין שהיא בריאה אחרת לגמרי ממנו, עם זהות אחרת לגמרי – רצונות, שאיפות, יכולות, תפקיד, חלומות - רק אז "וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה"... (שם,ג,כ). בעצם, זו דרגה גבוהה שאנחנו עלולים לקחת כמובן מאליו ולא כל אחד מגיע אליה: לראות את האחר כמי שהוא, ולא רק ככלי לצרכים שלי.

לקרוא למישהו בשמו זה סימן חיבה

אך מסתבר האמירה הזו כאן של "ואלה שמות", כבר נאמרה, כמעט באותה לשון, קודם לכן, כשבני ישראל ירדו למצרים (בראשית מו,ח). אם כן, למה, בעצם, לחזור על כך שוב?

אומר לנו רש"י:

ואלה שמות בני ישראל. אַעַ"פִּ שֶׁמְּנָאָן בְּחַיֵּיהֶם בִּשְׁמוֹתָם (כוונתו שכבר הוזכר פסוק כזה קודם לכן בספר בראשית, כשבניו של יעקב ירדו למצרים), חָזַר וּמְנָאָם בְּמִיתָתָם, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָם, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְכוֹכָבִים, שֶׁמּוֹצִיאָם וּמַכְנִיסָם בְּמִסְפַּר וּבִשְׁמוֹתָם (שמות רבה), שֶׁנֶּאמר "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיהו מ’).

אכן, כוכבים זוהרים בשמי החושך. כל אחת מהתמונות. כל אחד מהשמות. כי לקרוא למישהו בשמו, אומר לנו רש"י, ולפעמים אפילו לתת לו שם, זה סוג של הכרות, סימן חיבה.

הכלי יקר מרחיב על רש"י והרעיון של בני ישראל ככוכבים ואומר ש"הכוכב אע"פ שאינו נראה ביום, מכל מקום הוא בנמצא גם ביום …. לפי שכל עיקר שם טוב של אדם אינו ניכר כי אם אחר מותו, כי בחייו אין הדבר ידוע… (ו)אין מקום לסיפור שבחו כי מי יודע אם ישאר בצדקתו"… כלומר, כשהוזכרו בני ישראל בספר בראשית, עוד לא ידענו בדיוק מי הם ומה תהיה המורשת שישאירו אחריהם, אבל כאן, בתחילת ספר שמות, כשבניו של יעקב, בני ישראל המקוריים, כבר הלכו לעולמם, אנחנו רואים שהם אכן, זוהרים כמו כוכבים, שגם אם לפעמים קשה לראות אותם, הם תמיד שם, מלווים אותנו בדרכנו.

המלבי"ם טוען שהפתיח הזה של "ואלה שמות"… בא להראות איך בני ישראל היו חשובים הן מבחינת עצמם ברמה האישית, הן מבחינת עם ישראל כעם, והן מצד נכבדותם בעיני המצרים שבתוכם ישבו "מצד שיוסף היה במצרים, הוא המושל על הארץ, והם אחי המלך ומשפחתו", וכל זה בכוונה, לעמוד בניגוד משווע לסיפור העבדות והשעבוד שיבוא עלינו ולהראות איך ירדנו מגדולתנו בכל תחום אפשרי.

זה גם מסביר לנו את הפסוק המוכר שמופיע בהמשך אותו הפרק: "וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף (שמות,א,ח), פסוק שהטריד מפרשים רבים. איך יתכן שקם מלך שלא מכיר את יוסף, מי שהציל את מצרים וכל האיזור? אך לפי הרש"ר הירש, "קם" אין פירושו סתם עלה לשלטון בדרך טבעית של לידה או בחירה, אלא עלה בהפיכה אלימה (דבר שהוא לומד מהפסוק – "ויקום קין על הבל אחיו" בראשית ד,ח). אם כך, העם המצרי הכיר תודה ליוסף ובני משפחתו שנשארו לחיות איתם במצרים, אך השושלת הישנה הופלה, והשליט החדש שעלה לשלטון, חושש מכל מי שעלול לאיים עליו.

לעודד אינדיבידואליות ולשמור על אחדותנו

גם לגבי הפסוק הפותח את הספר והפרשה יש לרש"ר הירש רעיון יחודי, כשהוא מתמקד דוקא בהמשך הפסוק, "אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ". לטענתו, בני ישראל היו גם אנשים בוגרים ועצמאיים, כל אחד יחיד ומיוחד בפני עצמו, וגם בניו של אב אחד, דבר המתואר ב"אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ": הם לא באו "עם" או כל מילת יחס אחר, אלא "את", להראות את קרבתם הגדולה כמשפחה.

כנראה שזה האתגר שלנו מאז ועד היום: לעודד את האינדיבידואליות של כל אחד מאיתנו, כל אחד על פי שמו ויחודו, ובו זמנית, להיות עם אחד ולשמור על אחדותנו. למרות שלא פעם נדמה שאלו שני אתגרים סותרים, עלינו להפוך אותם למשלימים. לכך נוסיף את קולו של החיד"א שלימד שהמילה "מצרימה" שווה בגימטריה למילה "שכינה", כי גם במקום הצר והחשוך ביותר, נוכחות השכינה כבר איתנו, ובעזרתה, גם נמצא את הדרך ממצרים לארץ המובטחת.

שבת שלום.

הכותבת היא הרבנית ד"ר מיכל כהנא, מורת דרך, מלווה רוחנית ויותר מכל, תלמידה ומורה לתורה ותלמוד במסגרות שונות בארץ ובחו"ל . הבלוג השבועי שלה נמצא ב - http://www.miko284.com