"לבדו – יסוד הבריאה והשגחת הבורא" במילים "לעושה נפלאות גדולות לבדו" הנאמרות בהלל הגדול בכל שבת, טמון סוד עמוק
צריך לשאול השואל, מדוע נאמר בכלל "לבדו"? הרי ברור לכל אדם מאמין שהקב"ה הוא האחראי הבלעדי לבריאה ולעולם. חז"ל מסבירים למשל במדרש על הפסוקים הראשונים בבריאה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" שיש כאן ציון יום יחיד שאין שני לו, כדי להדגיש שאין שותף לבורא במעשה הבריאה ובמעשיו כולם.
אך מעבר לכך, "לבדו" מבטא את יכולתו של הבורא לפעול באופן עצמאי, ללא תלות באדם או בטבע. הכרה זו מתגלה שוב ושוב במעשי הניסים של הקב"ה במהלך ההיסטוריה, ובמיוחד ביציאת מצרים, שם מתגלה הבורא כמי שמנהיג את עמו גם מתוך חושך ואבדון.
"מניסי היאור לישועת משה"
הגעת עם ישראל למצרים לוותה בתחילה בשפע ובקירבה אל אחיהם יוסף שבבית המלוכה, אך לאחר מכן המצב התהפך במהירות. פרעה החדש, אשר "לא ידע את יוסף", הפך את חיי עם ישראל לעבדות קשה תוך כדי גזירות אכזריות. אחת מהן הייתה כידוע גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
ולמרות הגזירה, למרות הטבח ההמוני שביקש פרעה לבצע בתינוקות ישראל, המדרש מתאר שהקב"ה שלח מלאכים לשדות כדי לאסוף את הילדים שהושלכו ליאור, ולשמור עליהם עד שחזרו לאבותיהם.
תינוק אחד, משה רבינו ניצל בדרך אחרת, על ידי אמו הצדיקה מלאת האמונה, יוכבד.
היא שמה אותו בתוך תיבה שבנתה לו, והניחה אותו לאחר מכן ב'סוף'. מה פירוש 'בסוּף? מדוע באה ההדגשה הזו של התורה על המיקום המדוייק שבו הונח משה על ידי אימו?
על המילים "ותשם בסוף" כותב הספורנו:
"...מקום שלא יראו אותה עובְרֵי דרך כשהייתה מניחה שם את התיבה, ועם זה בחרה במקום הסוּף, להפך גזֵרת השלכתו ביאור לעמידתו בסוף על שפת היאור".
יוכבד, שהאמינה בלב שלם בהשגחת הבורא, הפכה את מקום הגזירה למקום הישועה. תיבת משה, שהייתה אמורה לסמל אולי אובדן וירידה לטמיון, הפכה לכלי גאולה שהביא את מושיעם של ישראל לגדול בארמון פרעה עצמו.
"פרעה – שליח בעל כורחו"
פרעה ניסה גם לשבור את עם ישראל בעבודות קשות ובמיסים כבדים. הוא דרש מהם לבנות "ערי מסכנות" במטרה להטיל עליהם עוני ודלות. והנה הכלי יקר מסביר דבר מיוחד ועוצמתי:
"וירבו ויעצמו במאד מאד. היה צריך לכתוב 'מאד מאד' מהו במאוד?, אלא שרצה להורות שנעשו עשירים גם בממון שנקרא מאוד... ולפיכך חשב פרעה להביאם לידי עוני... וכך נענש פרעה כי הבנין גרם לו להתמסכן."
דווקא מתוך הניסיונות לשבור את עם ישראל, צמח כוחם. ככל שפרעה הכביד את הגזירות, כך התעצמה אמונתם ויכולתם לעמוד מול הקשיים. הרדיפה והעבדות הפכו לכלים לגיבוש עמוק של האמונה.
"הפיכת הרע לטוב – המסר האלמותי"
גזירות פרעה, עבודות העבדות ומכות מצרים מלמדים אותנו עיקרון יסודי: אין רע מוחלט. כל קושי יכול להפוך לטובה ביד הבורא.
המדרש על יציאת מצרים ממחיש רעיון זה: דווקא מתוך מצרים, סמל העבודה הזרה והטומאה, יצא עם ישראל לגאולה רוחנית ופיזית. החושך הגדול ביותר הפך לאור הגדול ביותר, והעם למד שאין עצה ואין תבונה נגד ה'.
"האיכר, הסוס, והחכמה שבדיעבד"
מספרים על איכר עני שגר בכפר קטן. כל רכושו היה סוס יפה וחזק, שסייע לו בעבודות השדה והיה מקור פרנסתו העיקרי. יום אחד, הסוס ברח ליער. אנשי הכפר שמעו על כך והגיעו לנחם אותו.
"איזה אסון נורא!" הם אמרו.
האיכר, בשלווה, ענה: "אולי זה רע, אולי זה טוב – ימים יגידו."
כעבור כמה ימים חזר הסוס, אך לא לבדו. הוא הביא עמו קבוצת סוסי בר מרהיבים. שוב הגיעו אנשי הכפר ואמרו:
"איזה מזל נפלא! אתה עכשיו עשיר!"
האיכר ענה באותה שלווה: "אולי זה טוב, אולי זה רע – ימים יגידו."
יום אחד, בנו של האיכר ניסה לאלף את אחד מסוסי הבר ונפל ממנו בעוצמה, ושבר את רגלו.
"איזו טרגדיה!" קראו השכנים, "הבן שלך לא יוכל לעזור לך בעבודות."
אך האיכר חייך קלות ואמר: "אולי זה רע, אולי זה טוב – ימים יגידו."
שבועות לאחר מכן פרצה מלחמה גדולה, וכל צעירי הכפר גויסו לצבא. רק בנו של האיכר, שרגלו נשברה, נותר בבית.
"איזה מזל גדול יש לך!" אמרו אנשי הכפר.
והאיכר, כדרכו, ענה: "אולי זה טוב, אולי זה רע – ימים יגידו."
למעשה
לאיכר בסיפור יש רק את חכמת הבדיעבד, הרי על הטוב הוא יוכל לעמוד רק לאחר גמר המעשה.
הבורא שולח כעת את עם ישראל לגלות ארוכה, , והוא ה'מגיד מראשית אחרית', ש'לבדו' פועל, יודע כבר מה ה'סוף', מה הטוב שהוא מצפין לעם סגולתו.
בימים אלו, שעוד ועוד חיילים שלנו נופלים במלחמה עזה, אנו מבקשים מה', הראה לנו את כבודך, גלה והאר לנו את הטוב המרובה והגלוי.