(לז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: (לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: (מ) לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם: (מא) אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (פרק טו)
בפרשה הקודמת, פרשת בהעלותך, קראנו על תחילת מסעם של בני ישראל ממדבר סיני למדבר פארן: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן" (י, יא-יב). ומאז בני ישראל מצויים בהתדרדרות, כפי שמתאר רבי אברהם סבע בפירושו "צרור המור":
"ולפי דרכנו למדנו, שהיו ישראל טבועים בטיט הַיָּוֵן, ויצאו מרעה אל רעה, ומהמסע הראשון מיד הלכו לאחור ולא לפנים, וחטאו במתאוננים עד שבאו להוציא דיבה על המן, ולפי שהיה העת ההיא עת רעה, חטאו אהרן ומרים בהוצאת דיבה על משה, ומשם נמשכו ישראל בענין המרגלים להוציא דיבה על הארץ. ולכן נסמכה פרשה זו לכאן".
בני ישראל יוצאים לדרך ומתקדמים מבחינה פיזית, אבל מבחינה רוחנית "מיד הלכו לאחור ולא לפנים" (על פי ירמיהו ז, כד), במקום להתקדם גם מבחינה רוחנית הם נסוגים. בני ישראל יוצאים "מרעה אל רעה" (על פי ירמיהו ט, ב), מדיבה אל דיבה. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (יא, א) עד שהוציאו דיבה על המן – "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם... וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (שם, ה-ו). במסגרת המצב הרע הכללי גם אהרן ומרים חטאו בהוצאת דיבה על משה (יב, א-ב). ובפרשתנו הוציאו המרגלים את דיבת הארץ – "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת (יג, לב).
הרצף הרע הזה בא לידי ביטוי גם בדברי ה' אל משה בעקבות הבכי והתלונות של ישראל "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" (יד, ב-ג). ה' אומר למשה: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (שם, יא). כותב "צרור המור":
"עד אנה ינאצוני העם הזה. לפי שישראל יצאו מרעה אל רעה מיום עשיית העגל, ממתאוננים למתאוים, וממתאוים למרגלים, ובכל יום קללתו מרובה משל חבירו, אמר עד אנה ינאצוני ויכעיסוני בהבליהם, כי גדול עוונם מנשוא, ואיני רוצה לסובלם עוד".
נוסף על החטאים הכלליים של העם – עגל, מתאוננים, מתאוים, מרגלים – מופיע לקראת סוף הפרשה גם חטא פרטי של "איש מקושש עצים ביום השבת" (טו, לב). המצב בכי רע.
הפתרון למצב זה מצוי, לדעת "צרור המור", בסוף הפרשה, בפרשת ציצית: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם... וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (טו, לח-מ). כותב "צרור המור":
"והרמז בזה, כי אחר שראה ה' שישראל היו יוצאים מרעה אל רעה כמו שכתבתי למעלה, ועתה מחדש עשה המקושש מה שעשה, רצה ה' שיתנו על כנפי בגדיהם פתיל תכלת, בענין שעל ארבעת רבעיהם בלכתם ילכו מוקפים מן המצוות, וזהו "וזכרתם את כל מצות ה'". ולפי שכל זה הרע בא להם מצד יצר הרע הזונה, אמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", כאומרם ז"ל ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה נינהו, ובמצות הציצית יזכרו וישובו אל ה' כאומרו "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי"".
כל החטאים נובעים מיצר הרע ולכן באה האזהרה לא לתור אחרי הלב והעינים שהם הגורמים לחטאים. אבל לא רק אזהרה באה אלא גם הדרכה מעשית חיובית כיצד לשנות כיוון אל הטוב בעיני ה'. מצוות הציצית על ארבעת כנפי הבגד מקיפה את האדם במצוות – "בענין שעל ארבעת רבעיהם בלכתם ילכו (על פי יחזקאל א, יז) מוקפים מן המצוות". ההקפה במצוות תועיל לאדם לזכור את כל מצוות ה' ולעשות אותן.
נמצא שיש פתרון למצב הרע. אפשר לשנות כיוון. "ובמצות הציצית יזכרו וישובו אל ה'". באמצעות מצוות ציצית התורה מדריכה את האדם כיצד לצאת מן המצב של יציאה מרעה אל רעה, של התדרדרות, לדרך אחרת, לדרך טובה.