בפרשתנו מתארים המרגלים את מפגשם עם בני הנפילים ואת הרושם ההזוי-מה שהוא השאיר עליהם: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר י"ג 33). ניתן ללמוד רבות מתיאור זה לגבי הגישה הנפשית של המרגלים: למעשה, הם רואים את עצמם כחגבים, כחרקים מזעריים, מזיקים ובעלי יכולת הרס רב. בנוסף, הם לא מסתפקים בדימוי השלילי של עצמם ושל משימתם, אלא מסיקים מסקנות גם בנוגע למבט שתושבי הארץ נושאים כביכול כלפיהם. כאילו היו בעלי רוח הקודש או קוראים במחשבות, הם בטוחים ש"בני ענק" רואים את המציאות עין בעין איתם וחושבים אותם לחגבים. איזו השגחה! לדעתם, בני הנפילים לא רואים אותם כנמלים, כעכברים או כגמלים! אלא בדיוק כמו שסברו הם בעצמם: חגבים, לא פחות ולא יותר! הקורא התמים היה יכול לראות בכך הוכחה חותכת לכוח נבואי או לרוח הקודש שהתנוצץ על המרגלים אבל המציאות נראית טריוויאלית יותר ועגומה. אפשר להפוך את ההצעה ולומר: בגלל שהמרגלים ראו את עצמם כחגבים, הם היו בטוחים שתושבי הארץ גם ראו אותם ככאלה.
קריאה של הפרק על פי הפשט מבררת את האירועים שהתרחשו בפועל: המרגלים השתתפו במשימת איסוף מודיעין בארץ כנען. התורה גם מספרת לנו את העובדות שמרכיבות את המציאות הזו: כמה ימים ארך המבצע, מי השתתף בו, מה היה מסלולו, איזה פירות הם החזירו, וכו'. על מציאות זו, הקרינו המרגלים מעין סרט שבו הם משחקים דמות של חרקים עלובים (אנחנו מדברים על העידן שלפני הוליווד...). כתוצאה מכך הם דמיינו שאויביהם ראו את אותו הסרט ומגיעים למסקנה החד משמעית מבחינתם: ברור שבני הנפילים רואים אותנו כחגבים. וברור גם שזה רק מחזק את טענתם המקורית: אכן, חגבים אנחנו.
מה ניתן ללמוד - במישור הנפשי - מהסיפור הטראגי-קומי הזה? כדאי להתבונן על האופן בו אנו קולטים את המציאות: תוך כדי חוויה של מציאות מסויימת, אנחנו מפענחים אותה באמצעות מערכת פענוח אישית ביותר. מה מציאות מסוימת עושה לי, מה היא מזכירה לי, מה אני חש, מרגיש, חושב כלפיה או כתוצאה ממנה, וכו'. במרכז מערכת הפענוח הסבוכה הזו, שוכן הדימוי העצמי שלנו, מעין צופן סודי-מקורי, דרכו עובר כל פענוח. הדימוי העצמי הינו פרי של כל החוויות שלנו, אותם אספנו מיום היוולדנו: הוא גובש לאורך הקשר עם הורינו, משפחתנו, חברינו. מה הם אמרו, איך הם הגיבו, האם הם תמכו או לא, האם חווינו חוויות של הצלחה או כישלון... דרך הדימוי העצמי שלנו ועולם הרגשות המתלווה אליו, אנו מפענחים את העובדות, מייחסים להם משמעות עבורינו, מגבשים תמונה סובייקטיבית ומתחילים להאמין שהיא אובייקטיבית, על כל המשתמע מכך. הבעיות באישיות ובמציאות מתחילות להיווצר כשהדימוי העצמי הזה מתרחק המהעובדות, והופך להיות שלילי, מזיק והרסני.
הנרי פורד היה אומר: "יש אנשים שאומרים שהם מסוגלים ויש אנשים שטוענים שהם לא מסוגלים. לרוב, כולם צודקים." הווה אומר: לא משנה מה אני חושב על עצמי, האמונה שלי נוטה להתגשם במציאות. המכניזם הזה שוכן במרכז מערכת היחסים שבינינו לבין עצמינו כמובן, אך גם בינינו לבני או בנות הזוג שלנו, הילדינו, החברים/ות, המעסיקים והמועסקים. מנגנון זה קובע פשוטו כמשמעו את רמת האושר וההצלחה שלנו, המעמד הסוציו-אקונומי שלנו ואף את הקשר שלנו עם הבורא.
כשאנו משפרים את הדימוי העצמי שלנו - וכן, זה ניתן - אנחנו משפרים את הפענוח של המציאות שלנו, ובכך אנחנו משנים ומשדרגים את איכות החיים שלנו ואת המציאות העתידית שתיווצר כתוצאה מכך, בפועל. בבואנו לגלות את הזהות האמיתית והעוצמתית שלנו, התלונות וההתבכיינות נעלמות אט אט. אנחנו מתחברים אל הטוב השוכן בתוכינו ופותחים פתח לעבר הרמוניית החיים.
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.