מצוות עשה מן התורה למנות דיינים ושוטרים בכל עיר ועיר, כפי שנאמר בפתח פרשתנו: "שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נֹתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק". יש מקום לשאול מהו היחס שבין שני חלקי הפסוק: האם המילים "ושפטו את העם משפט צדק" באות לתת טעם למצוות מינוי הדיינים והשוטרים - יש למנות דיינים כדי שישפטו בצדק ויהפכו את החברה להיות צודקת יותר, וכן שוטרים שיאכפו את פסקי הדין ויגרמו בפועל לעשיית הצדק, או שמא מדובר במצווה נפרדת, שעל הדיינים לשפוט בצדק (או שיש למנות דיינים כאלו שישפטו בצדק), אולם עשיית צדק אינה בהכרח עיקר המטרה של מינוי הדיינים והשוטרים.
ייתכן שבשאלה זו נחלקו הראשונים. מדברי הרמב"ן על אתר נראה, שאמנם עיקר תפקידם של הדיינים והשוטרים הוא לשפוט צדק ולהציל עשוק מיד עושקו. לעומתו, הרמב"ם בספר המצוות (עשה קע"ו) מציג את מטרת הדיינים והשוטרים באופן רחב הרבה יותר: "שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם, ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע, ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצוות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש... וכן ימנו שוטרים ונוגשים בעם יסובבו בשווקים וברחובות ויביטו עניני העם בעסקיהם עד שלא יעשו עול ואפילו בדבר מועט". לדבריו, מטרתם של השופטים והשוטרים היא חינוכית: לחזק את הרמה הרוחנית ולאכוף את שמירת המצוות בקרב העם. השפיטה בין איש לרעהו היא רק חלק ממגמה כללית של מניעת עוול בחברה, ומניעת העוול היא רק חלק מתפקיד כללי יותר, לגרום למצב שבו עם ישראל מקיים את התורה ומצוותיה, עושה את הטוב ונזהר מן הרע. אין השופטים והשוטרים מחכים שמישהו יבוא אליהם ויטען שנעשה לו עוול, אלא הם בעצמם נוקטים יוזמות שונות לשיפור הרמה הרוחנית והדתית של העם.
הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"א ה"ב) מוסיף, שמצווה זו נוהגת רק בארץ ישראל, ואילו בחו"ל אין חובה למנות דיינים, שהרי נאמר "בכל שעריך אשר ה' א-להיך נֹתן לך". לעומתו כותב הרמב"ן (הנ"ל), שמצווה זו נוהגת גם בחו"ל. מו"ר הרב ליכטנשטיין טען, שמחלוקת זו תלויה במחלוקת הקודמת: לדעת הרמב"ן בית הדין נועד בעיקר להציל עשוק מיד עושקו, וצורך זה קיים בכל מקום שבו שוכנים יהודים, ואילו לפי הרמב"ם עיקר תפקידו של בית הדין הוא לאומי-חינוכי, ותפקיד זה שייך רק בארץ המיוחדת לעם ישראל, ולא בקהילות יהודיות הפזורות בעולם.
מהגמרא במכות ז. עולה שיטת ביניים (הכסף משנה גורס כך גם ברמב"ם): בארץ ישראל יש למנות דיינים בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך, אילו בחו"ל יש להעמיד בתי דין בכל פלך ופלך, אך אין צורך למנות דיינים בכל עיר ועיר. מהו פשר ההבדל? לדברי הרב ליכטנשטיין, דיינים הנמצאים בכל מחוז בלבד מספיקים כדי לשמש כתובת ליחיד שנעשה לו עוול, אולם אין די בהם כדי לפקח על הרמה הרוחנית בכל מקום ומקום. לכן בארץ ישראל, שבה יש לבית הדין תפקיד חינוכי של אכיפת שמירת המצוות, יש צורך בבית דין בכל עיר ועיר, ואילו בחוץ לארץ, שלבית הדין אין תפקיד חינוכי כזה, די בבית דין אחד בכל מחוז, שישמש ככתובת למי שנעשק.
מינוי דיינים הוא אחת מן המצוות שבהן הצטוו גם בני נח. ברם, הראשונים נחלקו במה בדיוק הם הצטוו: לדעת הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ט הי"ד), מצווה זו מכוּונת בעיקר למשפט הפלילי - מאחר שבני נח נצטוו על שש מצוות נוספות, עליהם למנות שופטים שיענישו את מי שאינו מקיים את המצוות הללו. לעומתו כותב הרמב"ן (בראשית ל"ד, יג), שמצווה זו מכוּונת בעיקר למשפט האזרחי - לדון בדיני נזיקין, גנבה, שומרים וכו'. ייתכן שגם המחלוקת הזו קשורה למחלוקתם העקרונית: לפי הרמב"ן עיקר מטרת הדיינים הוא עשיית צדק חברתי, וכך לדעתו יש להבין גם את מצוות מינוי הדיינים אצל אומות העולם. הרמב"ם, לעומת זאת, מבין שעיקר מטרת בית הדין הוא אכיפת שמירת המצוות, ולכן לדעתו גם אצל אומות העולם מתמקד תפקידו של בית הדין בשמירת אותן המצוות המוטלות על בני נח.
המאמר מתפרסם בעלון השבת "שבתון"