על פי התורה אשר יורוך?

התורה אומרת לנו בפרשתינו, מה עלינו לעשות כאשר מתעוררת בנו שאלה הן בנושא משפטי והן בשאלה היאך עלינו לנהוג ומה אנחנו צריכים לעשות. ואומרת לנו התורה "כי יפלא ממך דבר למשפט", דהיינו, שהמערכת המשפטית הרגילה אינה יכולה להכריע כי מדובר במצב חדש שאין לו תקדים. כי אז יש לפנות "אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". וידוע מה שאומרים על כך חז"ל שצריך האדם לשמוע אל השופטים וההנהגה הרוחנית שבימיו גם אם אינם נראים גדולים כחכמי הדורות הקודמים. (ומופלא הוא שהסמכות ההלכתית (השופט) בראשיתה של מדינתנו המתחדשת (המדינה בדרך) היתה דוקא בידי הכהן הגדול מאחיו מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל).

אך קשה להבין מדוע צריכה התורה לומר זאת? וכי ישנה דרך אחרת לדעת כיצד לנהוג ולהכריע בין דיעות חלוקות חוץ מללכת אל מי שהם הסמכות של אותו הדור? והרי גם אם יודע אני שבדורות קודמים היו ענקי רוח ואנשי מידות שבימי אינם כן, מה יכול אני לעשות?
אלא עלינו לדעת שישנה סכנה הטמונה במחשבה זו. וסכנה זו אינה רק עומדת בפני המתלבטים בשאלות, אלא גם ועתים אף יותר, בפני אלו המהוים את הסמכות ההלכתית והרוחנית של הדור. סכנה זו היא בהסתמכות על מה שכתבו חכמי הדורות הקודמים, בלי שום התייחסות אל המציאות העכשוית והתייחסות לזהותו של השואל ולהיסתוריה שלו ולמהלכים ההיסתוריים של ההווה..

גישה זו הקובעת את ההלכה (או אף הלומדת) ע"י ספרים בלבד ולא ע"פ ה"על פי התורה" כלומר, ע"י התורה שבע"פ של התורה שבכתב (ואין הכוונה בכאן לתורה שבכתב בלבד אלא לכל דבר שכבר הועלה על הכתב שהינו בגדר "תורה שבכתב").

גישה זו רואה בעצם בתורה מסמך משפטי המורה לי כיצד לנהוג אך שהינו מעל הזמן. ואולם התורה אינה מעל הזמן ואינה מנותקת מהזמן, אלא היא בתוך המציאות והזמן וכאשר באים אנו ללמוד תורה או לפסוק הלכה, חייבים אנו להתייחס לו רק לכתוב שבה, אלא גם ובייחוד לרקע ההיסטורי של השואל ולמציאות היומיומית העכשוית שלנו.

כי אמנם הבחינה של האמת של התורה, אין בה לא שינוי ולא תמורה, אבל היישום של אותה האמת במציאות הממשית שלנו מחייבת להכניסה בגדר של הזמן והמרחב. לכן, השאלה העיקרית בהכרעה בין הדיעות איננה מי צודק ומי טועה, אלא - באיזה תקופה אנו חיים, ובין השאר בתקופה של גלות או בתקופה של גאולה.

זהו מה שאומרים חז"ל במסכת שבת, כאשר דנים בשאלה מהיכן הסמכות של חכמים לקבוע בברכת הדלקת נר חנוכה לומר "אשר קדשנו במצוותיו וציונו" והרי היכן ציונו? ועונה הגמ' מפס' זה שבפרשתינו "לא תסור מכל אשר יורוך", שצריכים אנו ללכת ע"פ מה שמורים לנו חכמי אותו הדור. אולם תשובה זו אינה מספקת את ר' נחמיה האומר שזה נלמד ממה שאומרת לנו התורה "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", כלומר לא מספיק שאפנה לשופט שבימי, אלא מוטל על השופט שבימי לבדוק את התהליכים ההיסטוריים שקדמו לי. מוטל עליו ועלי להתייחס לא רק לפרטים היבשים, אלא לראות ולהחשיב גם את מה שגרם לכל הדברים.

ויש כאן עניין כביכול של כלל ופרט. הקביעה על פי "לא תסור" היא נקודתית ספציפית. אבל יש מצב אשר בו הנסיבות הכלליות הן כה חשובות שרק הסתכלות כללית בתעודת עם ישראל מראשיתו ועד אחריתו מאפשרת לקבוע את ההתנהגות הנכונה מבחינת ההתפתחויות ההיסתוריות, כדי לדעת האם אנו הולכים לכיוון הנכון. אז, האבות והזקנים הם המקור לידיעות, דהיינו, שהתשובה היא בדביקות בזהותו של העם שהיא אשר צריכה להכתיב את הדרך.