העורף של המורה איילת היה לבן וארוך וזרועותיה היו דקות ומהירות. זה מה שהיא ראתה רוב השיעור, כשהמורה הייתה ממלאה את הלוח בנוסחאות ותוך כדי כתיבה מסבירה את כוונותיה בנפנופים עליזים.
היא ישבה בטור הרביעי שורה אחת מהסוף. לידה ישבה אושי - אשרת פאר, שאחרי שנים תנסה להיזכר איך קראו לילדה שישבה לידה." רוית? אולי רוויה? נדמה לי שזה היה משהו בריש".
גם אושי וגם בת-אל ראו בשיעור הרבה יותר מאשר את ערפה של המורה איילת. אל בת-אל טרחה המורה להסב פניה מידי פעם ולהעיר לה על "התנהגותה המחפירה" ואושי הייתה מקפידה להצביע מידי פעם ולקרוא "המורה, אני חושבת שפתרתי את השאלה"
אבל לילדה מהטור הרביעי לא היה שום דבר שיגרום למורה איילת להסב אליה את פניה. היא לא הפריעה אף פעם לשיעור. היא לא הצטיינה בלימודים אבל גם לא הייתה גרועה כל כך. למעשה היא הייתה כל כך רגילה ומשעממת שאיש לא טרח מעולם לשאול אותה לשלומה. הבנות היו מהנהנות לה בראשן אם נתקלו בה במקרה והמורים היו מגיעים לשמה בישיבות שלהם. ואז היו עוברים הלאה לילדה בעייתית שיש להתייחס אליה.
אחר כך היא עברה את המסלול הרגיל. השירות, האוניברסיטה, פגישות עם בחורים. בשום מקום לא ממש התבלטה. לא לטובה ולא לרעה. היא למדה להיבלע בהמון. לא למשוך אליה תשומת לב. עבדה בעבודה רגילה. שכרה דירת חדר. איש מהשכנים לא ידע לספר עליה דבר. הבחורים איתם יצאה לא הצליחו להיזכר בה. נו. אתם יודעים. הם אמרו. בחורה נחמדה.
היא הלכה לשדכנית או שתיים. הן אמרו לה שיש להן כרגע הרבה בנות כמותה בלי הצעות אבל שלא תתייאש ושתתקשר כל שבוע לנדנד.
יום אחד היא נעלמה.
השכנים ידעו לספר שמשאית גדולה של מובילים חנתה שם בוקר אחד והעמיסה ציוד. מיטה, שולחן, מקרר ותנור. לאן עברה? לא ידעו לומר.
היא עזבה את מקום עבודתה. נסיבות אישיות. לא פרטה עוד.
היא פשוט נעלמה. ואיש לא זכר אותה ולא היה יכול לספר עליה כמעט דבר. לא הותירה אחריה חלל בליבו של איש.
גם גופה לא מצאו עד היום.
אולי זה קצת חבל.
לו הייתה גופה היינו יכולים למדוד את המרחק ממנה אלינו. לראות שאנחנו העיר הקרובה ביותר. היינו יורדים אל נחל איתן שלא נעבד מעולם. הנבחרים שבנו, אולי המורים? אולי התלמידים החברתיים יותר? מלכת הכיתה? אולי אפילו אתה? היו לוקחים עגלה ועורפים אותה שם בנחל.
זה הרי מה שהיא ראתה. עורפים. חיים שלמים מול העורף של כל אחד מאיתנו. בלי שאיש אי פעם הסב אליה את פניו.
חבל שלא נשאר חלל.
כעת לא נוכל לרחוץ בניקיון כפינו ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם". לא נוכל לומר: "באה אלינו ופטרנוה בלא מזון". לא נוכל לומר: "ראינוה ופטרנוה בלא לוויה."
ואולי היא בעצם חיה וקיימת עד היום? אולי היא הבחורה השקטה שעובדת איתך? אולי היא האישה שמגיעה כל שבוע לשמוע את השיעור שלך? אולי היא הבחורה שפגשת אמש ואחרי כוס קפה והצצה בלתי פוסקת בשעון קיללת את השדכנית שהציעה לך את הבחורה המשעממת הזו?
ומה היא חושבת לעצמה? האם היא רוצה שנכיר אותה? למה מעולם לא טרחה לצאת מהחושך אל מקום מואר יותר? אולי היא מחכה שנשים לב. שנשאל אותה מה שלומך? מה את רוצה? יש לך שאיפות? מה עברת בחיים הללו? אולי היא מחכה שנשאל איך קוראים לך?
ואולי נתחיל בלסובב אליה את פנינו. להפסיק להראות לה עורף ולהתחיל להראות לה חיוך.
"מהרגע הראשון אתה מרגיש שקוף
הן דרכך רואים, אתה לא נראה
יש לך נשמה, כבר לא נשאר גוף
כן, הם עושים אותך שקוף מהתחלה."
(שקוף / דניאלה כרמי)