ספרים וסופרים

ספקות או מחלוקות הן תופעה נפוצה בעולמנו. התורה בפרשת השבוע מתייחסת בדיוק למקרים אלו והיא מתווה את הדרך לפתרונם.
"כי יפלא ממך דבר למשפט (כלומר ספק) … דברי ריבות בשעריך (מחלוקות) וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והיגדו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך … לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"
מילים אלו הן הבסיס למה שאנו מכנים תורה שבעל פה. זהו החלק השני של התורה (זה שאינו כתוב בחמשת החומשים), שתחילתו בפירושים שמסר הקב"ה למשה בעל פה, והמשכו בחכמי כל דור ודור המוסמכים להוציא דינים חדשים מן התורה לפי הכללים שניתנו למשה בסיני. התורה מצווה עלינו להשמע לחכמים שבכל דור, ולא לסור מדבריהם.
חלק זה של התורה עורר במשך כל התקופות מחלוקות גדולות, שהגיעו עד ליסוד כתות נפרדות שדגלו בשמיעה אל התורה שבכתב לבדה. לשם מה, טענו כתות אלו, ירצה הקב"ה להפקיד סמכות של ציווי ביד בני אדם, ויהו חכמים ככל שיהו ? האם אין כאן ירידה מן הרמה האלוקית של התורה ? מדוע לא השאיר הקב"ה הכל בידיו ?
כדי להבין את מהותה של החלוקה שבין התורה שבע"פ לזו שבכתב נעיין בסיפור המובא בתלמוד: "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו."
משה רבנו מגיע לבית מדרשו של רבי עקיבא, אך אינו מבין כלום. מה קורה כאן, זהו האדם שנבחר לתת את התורה לעם ישראל ? כיצד יתכן שאינו מבין דברי רבי עקיבא אף שתלמידיו הקטנים ממנו מבינים ? סוף הסיפור תמוה עוד יותר, אם המקור של רבי עקיבא הוא משה רבנו בעצמו, כיצד לא הבין זאת משה בעצמו ? במה התנחם משה בסופו של דבר, אם אפילו את דבריו שלו עצמו אינו מסוגל להבין ?
הסברו של מדרש זה נעוץ בהבנתה של תורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא סינתזה בין הכללים שניתנו למשה בסיני, כללים שלא ישתנו לעולם, ובין רמתו ואופיו של החכם שבכל דור ודור. הרעיונות של התורה הם קבועים ונצחיים, אך בכל דור ודור אנו מתמודדים עם שאלות ובעיות שונות, התלויות בתרבות, טכנולוגיה, חברה וכדו'. את ההתמודדויות של דור מסוים יכול לעשות אך ורק חכם החי בדור זה. חכם החי בתקופה שונה אינו יכול כלל להבין על מה מדובר, ואין זה משנה כמה גדול יהיה. לא למשה רבנו ואף לא לרבי עקיבא, אין את האפשרות להתמודד עם שאלות טכניות - הלכתיות הקשורות במכשירים חשמליים בשבת, או שאלות מהותיות כמו היחס הדתי להקמת מדינת ישראל וכדו'. אין אפשרות להתמודד עם שאלותיו של דור מסוים מבלי לחיות בדור, ולחיות את הדור.
לכן אנו זקוקים לשתי המערכות. התורה שבכתב היא החלק הנצחי המכיל את כל העקרונות שלעולם לא ישתנו. התורה שבעל פה נועדה להיות החלק הדינמי של התורה, זה המגיב על בעיות הזמן, תוך צמידות לכללים ולמסורת (בניגוד גמור לרפורמה היוצרת שינויים ללא כללים ומסורת) והכרה עמוקה של המצב העכשווי. הסינתזה בין הערכים הנצחיים לבין הדור המסוים המיוצג על ידי החכמים, גורם לתורה שתהיה אקטואלית נצחית.