"[וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח וַיֹּאמֶר בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה... הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם...הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי ה' דִּבֵּר. וְאַתְּ קוּמִי לְכִי לְבֵיתֵךְ בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ הָעִירָה וּמֵת הַיָּלֶד. וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר] יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב" (מל"א י"ד, ו-יג)... מאי " דָּבָר טוֹב"? רבי זירא ורבי חיננא בר פפא; חד אמר: שביטל משמרתו ועלה לרגל, וחד אמר: שביטל פרדסאות שהושיב ירבעם אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. מועד קטן כ"ח ע"ב.
בתקופה האחרונה ישנן שאלות רבות המצריכות הכרעה מוסרית וערכית המונחות על סדר יומנו. דילמות קשות גורמות לוויכוחים גם בתוך העולם הדתי: האם נכון "לשטח" ערי אויב, או לשלוח את חיילנו לסכן את נפשם? האם בשעת מלחמה עלינו לשים בצד את כאבנו ואת חששנו מפני תוכניות מנהיגנו? מהו גובה המחיר שעלינו להיות מוכנים לשלם עבור אחדות עם ישראל?
כשאנו מתבוננים בתנ"ך פעמים רבות אנו חשים כי לעומת מצבנו - עולמם הדתי של אבותינו היה נהיר וברור, וכי אילו אנו היינו חיים בתקופה זו, אין סיכוי כי היינו נופלים בטעויותיהם. הסיבה לאשליה האופטית הזו נובעת מכך שאנו מסתכלים על תקופת התנ"ך מבעד לעיניהם של נביאי האמת, כותבי המקרא, המתארים את התקופה מבעד למבט האלוקי הברור על המציאות – לאחר שהכריעו בין טוב לרע. ברם, נראה שלא כך חוו את התקופה בני הדורות ההם. נראה כי מהאדם הממוצע בדורות ההם נדרש מאמץ גדול בכדי להבחין בין טוב לרע, בין עבודת ה' לעבודה זרה ובין נבאי האמת לנביאי השקר.
דוגמה בולטת לתופעה זו ניתן למצוא בסיפור עגלי הזהב של ירבעם. כל הקורא בספר מלכים לא יכול שלא להשתומם כיצד יכל ירבעם שחז"ל מתארים אותו כתלמיד חכם להקים את עגלי הזהב, ויותר מכך – כיצד טעו אחריו כל שבטי ממלכת ישראל. מנקודת המבט של ספר מלכים ברור שעגלי הזהב הינם חטא חמור, ויותר מכך - הבחירה דווקא בעגל בו חטאו ישראל במדבר – עלולה לגרום לקורא לדון את ההולכים אחרי ירבעם כמי שעובדים עבודה זרה להכעיס.
עם זאת, בחינה של המכנה המשותף של כל הפעולות בהם נקט ירבעם, מעלה שייתכן ואדם מן היישוב, ללא עזרתו של הנביא, היה עלול להאמין לטענותיו הרוחניות של ירבעם. ירבעם לא בדה דת חדשה לחלוטין אלא טען כי פעולותיו נועדו להחזיר את עם ישראל לעבודת ה' הטבעית שהיתה לו. במקום עבודת ה' בירושלים, מקום חדש שנכבש רק בדורות האחרונים מידי הנוכרים, טען ירבעם כי ראוי לעבוד את ה' בבית-אל שבה נדר יעקב להקים בית לה', ובדן שהיה מקום מקודש עוד מהתקופה בה הגיע לדן אברהם במלחמתו עם ארבעת המלכים. כפי שפירש הכוזרי את חטא העגל שבמדבר, ירבעם טען כי העגל הוא חלק מעבודת ה' הקדומה, שדרך עבודתו – בהיותו אחד מנושאי המרכבה האלוקית – ניתן לעבוד את האלקים "אשר העלוך מארץ מצרים" (מל"א י"ב, כח).
ירבעם נתלה באופן שיקרי בדמותו של אהרון, וטען כי היתה מחלוקת בין משה ואהרון באשר לעבודת העגל, ועל כן קרא לבניו בשמות בניו של אהרון – נדב ואביה. הוא הציג עצמו כמי שרוצה להחזיר לישראל את עבודת ה' הטבעית בה משתתף כל עם ישראל, כפי שהיה לפני חטא העגל, לפני שבכורי כל עם ישראל הוחלפו בשבט לוי. ירבעם אף עיבר את חודש אלול על מנת שחג האסיף יחול בחודש המתאים מבחינת האקלים הטבעי של הממלכה הצפונית, שפֵרותיה מבשילים כחודש לאחר הבשלת פֵרות ממלכת יהודה.
לפי המדרש שלמעלה, היחיד מתוך ביתו של ירבעם שהתנגד למהלך הרוחני הזה היה אביה, בנו של ירבעם. אביה שביטל את משמרתו ועלה לרגל לירושלים, ואולי אף ביטל את השומרים שהציב אביו ואִפשר עליה המונית לירושלים – חלק על אביו בגלוי. אך מכל משפחת המלוכה, דווקא אביה בן ירבעם הוא שחלה ונטה למות. למתבונן מן הצד, ללא עזרת הנביא, נראה כי המחלוקת הרוחנית הוכרעה, וההתערבות האלוקית הכריעה כנגד אביה – ובכך נתנה חיזוק לטיעונים הרוחניים של ירבעם.
ברם, כאשר פוקד ירבעם על אשתו "קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית וְלֹא יֵדְעוּ כִּי אַתְּ אֵשֶׁת יָרָבְעָם וְהָלַכְתְּ שִׁלֹה הִנֵּה שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיאהוּא דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ עַל הָעָם הַזֶּה" (מל"א י"ד, ב), כנראה מתוך צפיה שהנביא שעודד אותו למרוד כנגד שלמה ורחבעם יצדיק גם את דרכו הרוחנית, חושף אחיה הנביא את האמת. תוך הסרת התחפושת מאשת ירבעם, מסיר אחיה השלוני גם את התחפושת מעל דרכו הרוחנית של ירבעם, ומי שהציג עצמו כמחדשה של טבעיות הדת הישראלית נחשף כעובד עבודה זרה מנקודת המבט האלוקית. בנוסף לכך רק אצל נביא ה' יכול להתגלות כי מחלתו של אביה אינה מעידה על כך שטעה מבחינה רוחנית, אלא להפך – שמתוך צדיקותו אספו ה' בכבוד, לפני בוא הרעה על בית אביו.
דווקא אחיה הנביא, על אף שלעת זקנתו "לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ" (מל"א י"ד, ד), הוא שפקח את עיניהם הרוחניות של ישראל. מתוך תפקידו כנביא המקשר בין אחיו לי-ה, הוא ניסה ללמדם להבחין בין עובד האלקים לאשר לא עבדו. בימים כתיקונם לעיתים איננו מרגישים עד כמה זקוקים אנו לקיום הבטחת ה' בפרשתנו "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו" (דב' י"ח, יח), אך נראה שדווקא בימים אלו בהם מתרבות הדילמות הערכיות הדתיות והמוסריות, זקוקים אנו להשבת הנבואה כמפתח לעבודת ה'.
לבני אחיה, לרגל כניסתו בבריתו של אברהם אבינו.