הרב יעקב הלוי פילבר
המצוה לציית לדברי חכמים לומדים אנו מהכתוב: "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך", ולפי הרמב"ם חובת הציות מתייחסת לבית הדין הגדול בלבד ולא לשאר החכמים, כמו שכתב בספר המצוות (עשה קעד): "הציווי שנצטוינו לשמוע לבית דין הגדול ולנהוג על פיהם ככל אשר יצוו". לעומתו מרחיב "ספר החינוך" את חיוב הציות וכולל בו גם "לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו". על דבריו אלו תמה ה'מנחת חינוך': מנין לו לספר החינוך שדין זה הוא בכל זמן, שהרי אפשר לומר "כי בית דין הגדול הוא שונה ששם (במקום המקדש) כבוד ה' חופף עליו כל היום ועליהם הבטיחה התורה". וכך גם הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" מפרש שהחיוב לציית הוא לב"ד הגדול בלבד, כמו שכתב: "אבל יש לדעת דהמקום הנבחר מסייע הרבה להוציא אור הלכה לאמת". אלא שגם לדעת 'החינוך' המרחיב את חיוב הציות לא רק לבית דין הגדול, גם לדעתו החובה הזו אינה מתייחסת לציית לכל חכם, אלא דווקא "החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו". וגם הרמב"ם, המגביל את חיוב הציות לשמוע לב"ד הגדול בלבד, גם הוא ממליץ ומייעץ לנהוג לפי חוות דעתם של החכמים שבכל דור, כמו שכתב ב"אגרת תימן": "ודע, כי כמו שינצל הסומא בהשענו על הפקח בלכתו אחריו, לפי שהוא יודע בעצמו שאין לו עיניים שיורוהו הדרך הישר, וכמו כן שינצל החולה שאינו יודע מחכמות הרפואות בשמעו עצת הרופא שינהיגהו וידריכהו, לפי שאינו יודע הדברים הממיתים ולא המחלימים המצלים, וישמע לעצתו כל מה שיאמר לו - כמו כן ראוי להמון למסור משענתם על הנביאים בעלי העיניים האמיתיות, ודי להם במה שילמדו להם שהסברא הפלונית אמת והסברא הפלונית אינה אמת. ואחרי הנביאים - החכמים החוקרים והרודפים יומם ולילות הסברות והדעות כדי שידעו איזו מהן אמת ואיזו מהן שוא". על ההמלצה הזו יש להעיר שלכתחילה עדיף שהאדם לא יהיה חולה או סומא, אלא ילמד וידע בעצמו לפתור את בעיותיו, אבל כשאי אפשר לו לפתור בעצמו את בעיותיו אז יש להזדקק לעזרת החכמים.
מאידך גיסא צריכים בעלי הסמכות לנהוג בזהירות רבה שלא ינצלו את סמכותם, וכמה דוגמאות של חז"ל לכך כמו: אין מושיבים כהן גדול בצוות המעבר את השנה, "מפני הצינה, שמא לא תהיה דעתו נוטה לעבר, כדי שלא יבא תשרי בימי הקור והוא טובל ביום הכיפורים חמש טבילות" (רמב"ם, קידוש החדש פ"ד הי"א). מכאן שאפילו אדם גדול ככהן גדול גם הוא עלול לערב אינטרסים אישיים בשיקול הדעת שלו. דוגמא נוספת לניצול לרעה של הסמכות לתועלתם האישית מוצאים אנו אצל בניו של שמואל הנביא, על כתוב: "ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחר הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט" ועל כך אמרו במדרש (ב"ר פר' פה יב): "אפשר בניו של שמואל הצדיק היו עושים אותו מעשה? אמר ר' ברכיה: כששיירת סוחרים היתה עוברת בבאר שבע, היו מניחין צרכי ציבור ועוסקין בצרכי עצמן, ומכח מעשה זה מעלה הכתוב כאילו לקחו שוחד". ואין ספק שבניו של שמואל היו תלמידי חכמים, שהרי אין אנו מוצאים במקרא או בחז"ל כל ביקורת על חוסר ידע שלהם, וסביר להניח שאם בניו היו עמי־ארצות, לא היה שמואל אביהם מאפשר להם להיות שופטים וגם העם לא היה נזקק להם. אלא אדרבא, הם ניצלו את המוניטין התורני שלהם כדי לקדם את האינטרסים האישיים שלהם. ובמסכת שבת (נו א) אמרו עליהם ש"ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהם", בניגוד לשמואל שהטריח את עצמו אל העם הם הקימו לעצמם ממלכה של שמשים וסופרים והחלו באמצעותם לנצל לרעה את הציבור: "רבי מאיר אומר: חלקם שאלו בפיהם, רבי יהודה אומר: מלאי הטילו על בעלי בתים, רבי עקיבא אומר: קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע, רבי יוסי אומר: מתנות נטלו בזרוע". וכאן עלולה לצוץ סכנה נוספת, שבני שמואל ידרשו לעצמם חסינות מפני כל ביקורת ענינית בשם "כבוד התורה", דרישה שחז"ל לא התחשבו בה שהרי לא חסכו מהם את שבט ביקורתם. סכנה נוספת קיימת כאשר תלמיד חכם מקיף עצמו ב"חכמים, החזנים וסופרים" שהם מנצלים את סמכותו של התלמיד חכם לעשות בה כרצונם, על מקרה כזה כתב רבה של ירושלים הרב צבי פסח פראנק על אחד מחשובי הרבנים בירושלים: "והוא לא ידע ואינו מרגיש, כי לזקנותו רוב דבריו נחתכים על פי עצת סופריו הנערים, הרוצים לפסוע על ראשי עם קודש, וכל מי שהוא רוצה לראות בשכלולה של עיר קודשנו ותפארתנו, הלא יבין כי מוכרח לבחור איש שאין דעתו נמסרת ביד אחרים לעשות בו כרצונם". (אג' ראיה ג, עמ' שו).