(יד) כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: (טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: (טז) רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: (יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד: (יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: (יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: (כ) לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל: (פרק יז)
הביטוי "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" עוסק באיסור הגאווה של המלך. הרמב"ן הרחיב וראה בביטוי זה רמז לאיסור הגאווה לכל אדם, "כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך... כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות, ולו לבדו התהלה ובו יתהלל האדם".
אכן יש עדיין לבאר מה משמעות הביטוי "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" בהקשר הפסוקים?
ראב"ע כתב: "לבלתי רום לבבו מאחיו – אם היה חפשי מהמצוות". כלומר, שפסוק כ מבאר את טעם שמירת כל דברי התורה על ידי המלך, ככתוב בפסוק יט, כי אילו היה המלך חפשי מן המצוות היה עלול להתגאות. לכן המלך מצווה על שמירת התורה ככל אדם מישראל.
מעניין שפרשן מאוחר יותר, רבי חיים בן עטר ("אור החיים"; המאה הי"ח), הבין שהקריאה בספר התורה, הנזכרת בפסוק יט, היא זו שתציל את המלך מחטא הגאווה; כך כתב:
"לבלתי רום לבבו – פירוש על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ו מ"א) ומלבשתו ענוה ויראה, והוא אומרו כי באמצעות קריאת התורה לא ירום לבבו וגו'".
העיסוק בתורה מלביש את האדם ענווה, ולכן מצווה המלך לקרוא בספר התורה.
אבל ר"י בכור שור (מבעלי התוספות, המאה הי"ב) כתב:
"לבלתי רום לבבו מאחיו – זה טעם ל"כסף וזהב לא ירבה לו". ולבלתי סור מן המצוה – זה טעם אַסֵפר [=על ספר] תורה שיהא יוצא ונכנס עמו".
הביטוי "לבלתי סור מן המצוה" שבפסוק כ הוא זה שמנמק את הצורך של המלך להיות צמוד לספר התורה (פסוקים יח-יט), וכלשון המשנה (סנהדרין פ"ב מ"ד): "וכותב לו ספר תורה לשמו, יוצא למלחמה - מוציאה עמה, נכנס - הוא מכניסה עמו, יושב בדין - היא עמו, מיסב - היא כנגדו, שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'" (וראו גם בברייתא בגמרא סנהדרין כא ע"ב: "וכתב לו את משנה וגו' - כותב לשמו שתי תורות, אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו").
אך הביטוי "לבלתי רום לבבו מאחיו", לדעת ר"י בכור שור, מתייחס לאיסור להרבות כסף וזהב שבפסוק יז. אסור למלך להרבות כסף וזהב כדי שלא ירום לבבו מאחיו.
אם מתבוננים בשלושת האיסורים של המלך: איסור להרבות סוסים, איסור להרבות נשים ואיסור להרבות כסף וזהב – רואים ששני האיסורים הראשונים מנומקים על ידי התורה עצמה: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (פסוקים טז-יז). אבל האיסור השלישי, "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד", לכאורה אינו מנומק. אכן לפי ביאורו של ר"י בכור שור אף האיסור השלישי מנומק על ידי התורה עצמה בהמשך הפסוקים: "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו".
מעניין לעיין בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל לאיסור להרבות כסף וזהב:
"וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא לָא יִסְגֵי לֵיהּ דְּלָא יִתְרוֹמָם לִבֵּיהּ לַחֲדָא וְיִמְרוֹד בֶּאֱלָהָא שְׁמַיָא".
כלומר, שעל פי תרגום זה, הנימוק לאיסור להרבות כסף וזהב הוא כדי שלא ירום לבו מאד וימרוד בה'. יתכן בהחלט שהתרגום הזה הוסיף את הטעם הענייני לאיסור בעקבות חסרון הטעם בתורה עצמה. בכל אופן, על פי ר"י בכור שור, הטעם כאמור מפורש בתורה עצמה.
בשולי הדברים נצטט פרשן מאוחר, רבי מאיר שמחה מדווינסק ("משך חכמה"; המאות הי"ט-הכ'), שלא הזכיר את ר"י בכור שור, אבל מסיבה אחרת (שלא נדון בה כאן) ביאר את הפסוקים באופן שהוצג לעיל; כך כתב:
... במצוה דסוסים ונשים כתיב טעמא. אך (פסוק יז) ב"לא ירבה כסף וזהב" לא נאמר טעמא. ונראה פשוט דהפסוק "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" קאי לפרש הטעמים על שני הדברים: - (א) שאסור למלך להרבות כסף וזהב (ב) ולכתוב "לו את משנה (התורה הזאת"). ועל זה אמר: "לבלתי רום לבבו" - דמשום הכי לא ירבה לו כסף וזהב, "ולבלתי סור מן המצוה" - משום הכי "וכתב לו (את משנה התורה"). וכן תמצא ב'יהונתן' על קרא ד"לא ירבה כסף", נקיט טעמא דלא ירום לבבו...