שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ | פרשת שופטים

(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: (פרק טז)

לכאורה הציווי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" הוא ציווי לעם ישראל למנות שופטים על עצמו. כנראה שכך הבין למשל התרגום המיוחס ליונתן שהמיר את לשון היחיד ללשון רבים: "דַּיָּנִין קְשׁוּטִין וְסַרְכִין אַלִּימִין תְּמַנּוּן לְכוֹן... [=שופטי אמת ושוטרים אלימים תמנו לכם... ]; מצווה כללית על העם למנות שופטים. אבל רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בפירושו "כלי יקר" (המאה הט"ז) מעיר שבהתאם לפתיחה "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" היה הפסוק צריך להמשיך: ושפטו אותך משפט צדק. בעקבות הערה זו הוא מבאר אחרת את הפסוק הראשון; כך הוא כותב: 

"ביאור הענין הוא שפסוק זה ציווי למי שיש סיפק בידו למנות דיינים שימנה אותם על מנת שיהיו דיינים ולא יחניפו אפילו לזה הממנה אותם, וזה שאמר "תתן לך" על עצמך ונמשך בזה בקל וחומר שישפטו את כל העם משפט צדק כי אם לא יחניפו גם לך קל וחומר לכל העם, לכך אמר "ושפטו" לשון הודעת דברים לומר שכך יהיה בודאי בקל וחומר". 

לדעת הכלי יקר הציווי מופנה למי שממנה את הדיינים, ותוכן הציווי נוגע לא רק לעצם המינוי אלא גם לאיכות הדיינים. מי שממנה את הדיינים נדרש למנות דיינים שישפטו על פי האמת והצדק ולא יחניפו למי שמינה אותם לתפקיד. "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" – השופטים שאתה ממנה צריכים להיות "לך" – על עצמך. ואם אכן תמנה שופטים כאלה, התוצאה הוודאית תהיה – "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק"; כי אם השופטים אינם מחניפים למי שמינה אותם קל וחומר שלא יחניפו לשאר אנשים אלא ישפטו משפט צדק. על פי זה, סיומו של הפסוק "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" אינו ציווי לשופטים לשפוט משפט צדק אלא "הודעת דברים לומר שכך יהיה בודאי בקל וחומר".

בהמשך להבנה זאת של הפסוק יוצא הכלי יקר במתקפה חריפה כנגד בני דורו:  

"לא כמנהג דורינו שכל מי אשר סיפק בידו למנות דיינים בורר לו קרובו או מיודעו, דומה כאילו התנה עמו בפרוש על מנת שיחניף לו וכן עושים, ונמשך מזה שגם כל העם אפילו רחוקים לא ישפטו בצדק כי הדיין צריך להשוות כל הדינין שלא יאמרו לו אתמול פסקת כך וכך לקרובך או למיודעך או לבן עירך ועכשיו אתה משנה בדין לזה".

הכלי יקר מתאר את המציאות של דורו כהפוכה לציווי התורה: ממנים דיין וכאילו מתנים עמו בפירוש (=מוסכמה חברתית בלי מילים) "על מנת שיחניף לו וכן עושים", והתוצאה של חנופת הדיין למי שמינה אותו היא הטיית משפט לכל העם, כי הפסיקה השקרית לממנה הופכת לתקדים משפטי שהשופט אינו יכול לחרוג ממנו גם במשפטם של אנשים רחוקים ממנו.

מצב כזה רצתה התורה למנוע ולכן היא ציוותה לממנה הדיינים שימנה דיינים שלא יחניפו לו והתוצאה תהיה משפט צדק לכל העם.

בשולי הדברים יש לציין שפרשנות דומה לביטוי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" מצויה גם אצל פרשנים אחרים. כך כתב למשל מהר"ם אלשיך (שחי אף הוא כמו הכלי יקר במאה הט"ז והיה מבוגר מהכלי יקר בכשלושים שנה):

"הנה ציווי מינוי הדיינים אינו רק (=אלא) לגדולי ישראל ונשיאיהם. ויקרה ימנה גדול הדור דיין לשפוט ושוטר לכפות את הבלתי שומע בקול הדיין, ויבא דין הגדול ההוא בפני השופט אשר מינה, ויחייבהו בדין, ואם לא ישמור יצוה את השוטר יכפנו, ואז העשיר ההוא יענה עזות ויאמר הלא אני מניתיו וזו היא שימת עין הגמול הוא משלם כי ישתרר עלי, וגם השוטר אשר מיניתיו היכפה את שר בישראל כמוני היום. על כן כמדבר אל הממונה אמר "שופטים ושוטרים תתן לך" ותמנה לך, כלומר לעצמך, שידונו לך הדיינים ויכופו אותך השוטרים וזהו אומרו לך".

וכך כתב גם רבי חיים בן עטר (המאה הי"ח) בפירושו "אור החיים":

"תתן לך. פירוש שהממנים עצמן לא יאמרו בדעתן שלא תשלוט עליהם מקל מרדותו של שופט ושוטר כיון שהם הממנים אותו אלא שימנום לשפוט ולרדות אותם, והוא אומרו תתן לך פירוש עליך".