על הישר בעיניים

במסגרת ההכנות לכניסה לארץ ישראל, מורה משה על ריכוז מערך הקורבנות במקום אחד:

...אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.

החובה היא להביא את העולות הזבחים המעשרות התרומה הנדרים הנדבות והבכורות, אל המקום בו יבחר ריבונו של עולם. האיסור הוא תמונת הראי - אסור לעשות כפי שעושים במדבר, איש כל הישר בעיניו, כלומר כל אחד מביא את קרבנותיו נדריו ויתר המנויים לעיל, במקום שהוא - האדם - בוחר.

רש"י בעקבות התלמוד מסביר באופן אחר:

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים... מוסב למעלה, על 'כי אתם עוברים את הירדן...' כשתעברו את הירדן, מיד מותרים אתם להקריב בבמה כל י"ד שנה של כיבוש [הארץ] וחילוק [חלוקתה]. ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן שהוא עמכם ונמשח והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם, ולא על ידי חובה - אותם תקריבו בבמה. [זבחים קי"ז].

על פי פשוטו של מקרא הפרשה היא פרשה האוסרת להקריב בארץ בבמות [מזבחות פרטיים, כל אדם בביתו], בניגוד למדבר בו כל אחד עשה כאשר ישר בעיניו. על פי התלמוד הפרשה היא פרשה המתירה בבמות את אשר אסור במשכן. 'הישר בעיניו' על פי התלמוד מורה על הנדרים והנדבות שהם תולדה של הרצון היוצר של האדם. במדבר אסור היה להקריב את 'הישר בעיניו' - הנדרים והנדבות - בבמות, אלא צריך היה להקריבו במשכן. בניגוד לכך, בארץ ישראל מותר להקריב את 'הישר בעיניו' - נדרים ונדבות - בבמות.

מה הסיבה לכך שהדרשה בתלמוד מוציאה את הפסוק מידי פשוטו?

אני משער שקשה היה לחכמים לקרוא כי במדבר היתה אנרכיה, וכל אחד יכול היה לעשות את הישר בעיניו - מה שהוא רוצה. לכן הם הפכו את המשמעות והורו כי במדבר היה חוק צר שבו את 'הישר בעיניו' כלומר את הנדרים והנדבות, חייבים היו להקריב במשכן. אם כך הוא הדבר, הרי שהמניע הנסתר לדרשה היא ההכרה ש'הישר בעיניו' הוא ביטוי שלילי. כשכל יחיד עושה את הישר בעיניו, הרי זה מצב רע של התפרקות. לעומת זאת על פי פשוטו של מקרא, 'הישר בעיניו' הוא ביטוי חיובי, קוד מוסרי ומשפטי אינדיבידואלי הנובע מכוחו היוצר והמחוקק של היחיד. על פי פשוטו של מקרא, בארץ ישראל מתבטלת תורת המשפט האינדיבידואלי. כאן ישרור החוק הכללי המחייב את כל הפרטים להביא את הקורבנות למקום אשר יבחר ה'.

הביטוי 'ישר בעיניים' חוזר בפרק זה פעם נוספת, הפעם העיניים הן עיני ריבונו של עולם:

רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם-הַבָּשָׂר. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.

האדם נקרא לכבד את 'הישר בעיני ה' '. מהו 'הישר בעיני ה' '? לא לאכול את הדם. רש"י בעקבות התלמוד במסכת מכות [דף כ"ג] מעיר על כך:

למען ייטב לך ולבניך אחריך. צא ולמד מתן שכרן של מצוות. אם הדם, שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחומר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם.

התורה קוראת לאדם לא לאכול את הדם לא מפני שהוא דוחה, אלא מפני שזה הוא הישר בעיני ה'. מדוע זהו הישר בעיני ה'? מפני שהדם הוא הנפש. כאן אנחנו נזכרים בספר בראשית. לאחר המבול משנה ריבונו של עולם את תפריטו של האדם. לפני המבול היה על האדם להסתפק במזון מהצומח, לאחר המבול הותר לו הבשר. בפרשת היתר הבשר נאמר:

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. אַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.

הדם היא נקודה רגישה אצל ריבונו של עולם. בראש ובראשונה דם האדם, אך גם דם החיה. הדם הוא הנפש, וזה הגבול לשליטת האדם - זה לא. מותר לך לאכול את הגוף, בנפש אל תיגע.

אם נחבר את שני מופעי 'הישר בעיניים' בפרשה, נגלה דבר מעניין. יש הישר בעיני האדם, ויש הישר בעיני ה'. הישר בעיניים הוא שדה של זהות, הגדרת גבולות ונורמות. בדיאלוג בין ריבונו של עולם ובין האדם, יש מקום חשוב ל'ישר בעיניים' של כל אחד מהצדדים, ויש גם מקום שהקשר מחייב ויתור על הישר בעיניים. האדם הנכנס לארץ ישראל נקרא לוותר על הישר בעיניו, כדי לכבד את הישר בעיני ה'. אחרי המבול ויתר אלוהים על החוק שלו - איסור אכילת החיות אשר ברא, והתיר אותן לאדם.

כך גם בקשר חזק שבין אדם לאדם. כדי שיהיה קשר, חשוב לחשוף את הישר בעיניים של כל אחד מהצדדים. לעיתים נדרש גם ויתור על מרחב, כדי לכבד את הישר בעיני השני. איך מאזנים בין העמידה על הישר בעיני ובין הויתור עליו למען עיניו של השני - זאת אומנות הדיאלוג. ה'דיאלוג' הוא צורה, דו שיח. כדי לשלוט בצורה הזאת שהיא כמו ריקוד של שניים, צריך להיות אמן. לעיתים - כפי שיש הטוענים כנגד הדיאלוגים של אפלטון, במסווה של צורה דיאלוגית נוצר מונולוג. הדובר האחד לא ממש מקשיב לשני, אומר את שלו ומנצל את דברי האחר כדי להבליט את עצמו. מהו התוכן של הדיאלוג? התוכן יכול להכיל מחשבות או רגשות המתגבשים לכדי מילים. אם לשם השליטה בצורה הדיאלוגית צריך להיות אמן, הרי כדי לרקוד עם האחר בשדות התוכן של המחשבות והרגשות - צריך להיות אמן על. האם ריבונו של עולם ועם ישראל הצליחו להיות אמני על? האם בני אדם המדברים זה עם זה מצליחים בכך? כבכל אומנות, צריך הרבה מאמץ והרבה יצירתיות כדי שהדבר האמיתי יתחולל.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים