"כי אם אל המקום אשר יבחר ד אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה" (יב; ה)
התורה מדגישה כאן את הפער בין עובדי האלילים ודרכה של התורה. אצלם יש מקדשים רבים במקומות רבים. בישראל מקדש אחד במקום אחד בלבד.
כיום אנו רגילים לריבוי בתי כנסת, אפילו באותה שכונה יש מספר בתי כנסת. אז מדוע לא יהיו מספר מקדשים? מדוע לא תתאפשר עבודת ד בכל מקום? התשובה כתובה בפסוק הנ"ל: "לשום את שמו" ד קובע לנו מקום בארץ, שם תהיה נוכחותו. "לשכנו תדרשו" העם יבא למקום משכנו של ד.
עדיין אפשר לשאול - הרי ד לא נמצא שם ממש - "לשום את שמו" השם שלו נמצא שם, וכי ד לא יכול לשים את שמו במספר מקומות?
התשובה נמצאת בסוף הפרשה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד אלהיך במקום אשר יבחר..."(טז; טז) יש תכלית ברורה למקום האחד - לרכז שם את העם כדי לשמר את אחדות העם. אם היו מספר מקדשים היה כל אזור מתאסף במקדש הסמוך אליו, בשום הזדמנות לא היתה התחושה שאנחנו עם אחד. רק במקדש אחד נוצרת תחושה ברורה של עם אחד. כל מבקשי ד נפגשים במקום אחד, ודאי ברגל כאשר נאסף העם כולו, מרגישים כולם שלאל האחד והיחיד יש עם אחד מאוחד.
עדיין יש מקום להקשות - האם המקדש נועד למטרה לאומית? המקדש נועד כדי לאחד את עם ישראל? נראה לכאורה שיש כאן בלבול בין עקר וטפל. מתוך קושיה זו אנחנו נדרשים אכן למבט עמוק יותר. האחדות אינה למטרה לאומית, האחדות היא המהות של המקדש. התורה מלמדת אותנו שהקב"ה לא משרה שכינתו אצל שבט אחד, השכינה שורה רק על כלל ישראל. לכן נאמר בפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה" - לא נאמר "ובאתם שמה", במקדש, ישראל הם אחד - "ובאת שמה".
במצוות המשכן, בספר שמות נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה; ח) השראת שכינה היא דבר נפלא ועצום שאין כמוהו בעולם. הזכות הזאת לא נתנה לאדם וגם לא לשבט מסוים, השראת שכינה היא זכות של עם ישראל כולו. לכן המקדש הוא אחד ומיועד לכלל ישראל. לכן ברגלים ישראל כולם באים להראות לפני ד - כזרעו של אברהם שזכה להשראת שכינה באותו מקום "על כן יאמר היום בהר ד יראה" (בראשית כב; יד).
המקדש הוא מקום השראת שכינה לכלל ישראל, לכן ישראל צריכים לנהוג כאחים זה עם, ודאי במקום המקדש. "בנים אתם לד אלהיכם... כי עם קדוש אתה לד אלהיך...."(יד; א - ב) ישראל עומדים לפני ד כאחים שמבקשים את קרבת אביהם. לכן מצאנו בתורה חיבור מלא בין מצוות שבין אדם לחברו ובין עניני המקדש: "ושמחת לפני ד אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ד אלהיך לשכן שמו שם" (טז; יא) העליה לירושלים והחגיגה בה אינה פרטית, כל אחד משתף בשמחה שלו את הגר, היתום והאלמנה.
כך גם בספר ויקרא, ספר המתאר את עבודת המקדש, במרכזו, בפרשת קדושים, מצוות של אחוה - הגדולה שבהן "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט; יח).
הרעיון שהשראת שכינה אינה על יחידים אלא רק על כלל העם מתבטא גם בבגדי הכהן הגדול - הוא איש שמיצג כלפי ה את כלל ישראל, באבני השהם ובחושן - כתובים שמות כל השבטים.
עקרון השראת השכינה רק על ציבור, מתבטא באופן חלקי במושג "מניין" - רק בתוך עשרה מישראל יכולים לעסוק בדברים שבקדושה.
אנחנו מכירים את כל הביטויים של אהבת ישראל ואחדות ישראל: "ישראל ערבים זה לזה" וכד אבל פרשת השבוע מלמדת אותנו שאחדות ישראל שונה מכל אחדות אחרת, מכל גיבוש של עם ומשפחה בעולם. בכל גיבוש של קבוצה היחידים מנסים להתחבר לאחדות. בישראל השלם הוא היחד. כלל ישראל הוא האחד השלם שזוכה להשראת שכינה. כמו גוף אדם שמורכב מאברים, השלם הוא האדם. כמו ספר שיש בו אותיות, השלם הוא הספר. זהו אחד שיש בו ריבוי אבל מצבו השלם הוא אחד. בכל העמים והקבוצות מבקשים את האחדות כדי להשיג יותר כוח - גם כוח פיזי וגם כוח נפשי. בישראל האחדות היא כדי להגיע לשלמות. את השלמות של העם משלים הקב"ה בהשראת שכינה עליונה. אדם מישראל צריך לראות עצמו כחלק ולדעת שהעם הוא השלם, לדעת שהדרך להשגת הקרבה אל ד עוברת באהבת ישראל.