וזבחת מבקרך ומצאנך... כאשר צויתך

לפני כניסתם של ישראל לארץ מבאר להם משה שאורח החיים שנהגו בו במדבר עומד להשתנות עם כניסתם לארץ, והדברים אמורים גם בתחום המצוות. אחד הדברים שעומדים להשתנות הוא אכילת בשר תאוה. במדבר היה מותר לאכול רק בשר שלמים שהוקרבו על המזבח במשכן, ולאחר הכניסה לארץ הותר לשחוט ולאכול בכל מקום (יב, כ-כא):

כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך.

וכך כתוב בספרי דברים (פיסקא עה):

ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, רבי ישמעאל אומר מגיד שבשר תאוה נאסר להם לישראל במדבר ומשבאו לארץ התירו הכתוב להם.

וכך כתב הרלב"ג:

כי ירחיב ה' אלהיך את גבלך וגו' - לפי שלא הותר בשר תאוה במדבר, הוצרך להזכיר בזה המקום שבכניסתם לארץ יהיו מותרים בבשר תאוה.

יש חשיבות גדולה באיזכור שינוי אורח החיים סמוך להתרחשותו, ולכן "הוצרך להזכיר בזה המקום" לפני הכניסה לארץ, את ההיתר המשמעותי שעתיד להיות.

אכן היתר זה מנומק "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם"; האם היתר זה הוא לתושבי הערים הרחוקות מירושלים, אך הקרובים לירושלים חייבים להקריב שלמים כפי שנהגו במדבר?

כותב הרמב"ן:

ואין טעם "כי ירחק ממך המקום" שיהיה מותר בהרחקת המקום בלבד, שאם כן יהיו אסורים יושבי ירושלים בבשר תאוה. אבל עם כל ישראל ידבר ויאמר להם, כי כאשר ירחיב השם את גבולכם ולא תהיו כולכם יושבים סביב למשכן כאשר אתם היום במדבר יהיה לכם בשר החולין מותר, כי אי אפשר שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר ה' ותזבחו זבחים שלמים כל מה שתאכלו.

גם הרלב"ג כתב כך והדגיש גם את הענין העקרוני שבדבר:

לפי שהתורה היא אחת לכל אנשי התורה, כמו שנתבאר במקומות רבים מהתורה, הוא מבואר שאין ראוי שיובן מזה שאשר ירחק מהם המקום יהיו מותרים בבשר תאוה, לא הקרובים אל המקום; אבל הכוונה בזה שלא יהיה המקום קרוב לכל ישראל מפני הרחבת גבולך.

לא יתכן שתהיה הלכה אחת לקרובים והלכה אחרת לרחוקים - "התורה היא אחת לכל אנשי התורה"! ולכן אי אפשר לפרש את הפסוק כמתייחס לרחוקים בלבד, אלא יש להבינו כמתייחס לכולם. נימוק ההיתר הוא בעובדה שלא כולם יהיו קרובים כמו במדבר, וממילא עובדת הריחוק של חלק מישראל משפיעה על כולם, וכולם יותרו באכילת בשר תאוה.

אכן, טרם אכילת הבשר יש לשחוט את הבהמה - "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך". את סיבת ההדגשה "כאשר צויתך" מבאר הרלב"ג:

ואולם אמר זה, לפי שהזביחה תאמר גם כן על הנחירה, אך גדר השחיטה הוא שתהיה בצואר בחתיכת הסימנים. וכבר יתבאר לך שהזביחה תאמר גם כן על הנחירה ממה שאמר 'ויזבח בלק צאן ובקר וישלח לבלעם' (במדבר כב, מ).

"וזבחת" הוא ביטוי שאינו מגדיר את האופן שבו נהרגת הבהמה אם בשחיטה ואם בנחירה. הביטוי "כאשר צויתך" בא לבאר שהזביחה שעליה מדובר כאן היא שחיטה ולא נחירה.

ומה טעם רצה הקב"ה שתהיה שחיטה דווקא ולא נחירה? הרלב"ג כותב שלשה טעמים לדבר, ואנו במסגרת זו נתייחס רק לשלישי שבהם שכדבריו "הוא יותר כולל" (התועלת השנים עשר):

... והשלישי הוא יותר כולל, הוא כי כאשר באה המצוה איך תעשה זאת ההמתה, יקרה מזה לשוחט את הבעלי חיים שהוא לא יכוין להרוג את הבעלי חיים בעשותו זה הפועל, אבל יהיה לבו איך יעשה זאת המצוה באופן שצוה ה' יתעלה. וזה ממה שיהיה בו תועלת להמשך אליו הדבקות בה' יתעלה גם בעת עשותו זה, להרחיק ממנו תכונת האכזריות, לפי שהוא לא יכוין להרוג, אך לעשות המצוה באופן שצוהו ה' יתעלה.

קיים חשש שאדם שממית בהמה, יסגל לעצמו מידת האכזריות, אף שהותר הדבר. הקב"ה, שחפץ להקנות לעם ישראל מידות טובות ולהרחיקם ממידות פחותות, ציוה שהמתת הבהמה תֵעשה באופן מסוים ורק באופן זה. על ידי זה ינָּצל שוחט הבהמה ממידת האכזריות, כיון שמחשבתו תהיה עסוקה באופן שבו עליו לשחוט בהתאם למצות ה'. "השתלטות" זו על מחשבתו של השוחט תועיל לו "להרחיק ממנו תכונת האכזריות, לפי שהוא לא יכוין להרוג, אך לעשות המצוה באופן שצוהו ה' יתעלה".