הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ

(כט) כִּי יַכְרִית ה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם: (ל) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: (לא) לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: (פרקים יב-יג)

האזהרה שלא לדרוש לאלהיהם של הגויים שיכרית ה מפני ישראל נראית מיותרת לחלוטין. "כי אדרבה בראותם כי הוא יתברך הורישם מפניהם יכירו כי הבל המה ואין בם מועיל וסחי ומאוס יהיו אלוהיהם בעיני כל ישראל, ואיך יאמר פן תנקש אחרי השמדם כו, כי אדרבה מאשר השמידם ה יגעלו באלהיהם שלא הועיל למו" (לשון האלשיך הקדוש). "אלהים" שהפסידו לכאורה אינם מהוים כל סכנה שיטעו אחריהם, ומה טעם להזהיר את ישראל על כך?

לבעיה זו מצטרפת בעיה נוספת: לדעת האלשיך הקדוש מתייחסת אזהרה זו למצוה המופיעה בתחילת פרק יב (פסוקים ב-ג): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא"; והחשש הוא שאם לא יקיימו את מצות איבודם של האלילים יטעו אחריהם. אלא שההגיון לכאורה מורה הפוך, דווקא ההתעלמות מהאלילים היא העדיפה; ובלשונו של האלשיך הקדוש:

הלא תאמר האם בער אנכי מאיש שאם לא אאבד את אלהיהם אטעה אחריהם, ואדרבה מאשר אחשיבם יראה כאילו יש ממש בהם שאתקוטט בהם והלא הבל המה.

כל ההתעסקות באיבודם של האלילים לכאורה מעידה על חשיבות מסוימת שיש להם, וההתעלמות מהם מעידה על אי החשבתם.

אלא שהחשש אינו אמור כלפי הזמן הקרוב, בו אכן אין כל חשש שיטעו אחרי "אלהים מפסידים"; החשש הוא לעתיד. כותב האלשיך הקדוש:

הנה סמוך להשמד אשר יכריתם ה לפניך לא תכשל בם כי בעיניך תביט כי לא הועילו לעובדיהם. אך השמר לך אם לא תעשה רק לרשת את הגוים וישבת בארצם, ולא תאבד את אלהיהם פן תנקש אחריהם של הגוים לעשות כמעשיהם. והן אמת ידעתי כי סמוך אל השמדך אותם לא תנקש אחריהם, אך ירא אני על אחר המשך הזמן וישכח או יתיישן הדבר, וזהו אחרי השמדם, והוא, כי כל אחרי מופלג, כלומר בהתאחר ויופלג זמן השמדם מפניך.

סמוך להכרתת הגוים וירושת ארצם אין כל חשש שיטעו אחרי אלוהיהם. זכרון הנצחון עדיין טרי ואין כל הגיון לנטות אחרי "האלהים המפסידים". אולם החשש הוא לזמן של "אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ", "בהתאחר ויופלג זמן השמדם מפניך", הזמן עשוי להשכיח את העובדות שהיו, וברבות הימים עלולים ישראל לטעות אחרי אלוהי גויי הארץ. כדי למנוע זאת באה המצוה לאבד את האלילים.

אלא שעלולים ישראל לשאול, האם לא דיה לצרה בשעתה? לשם מה להכביד עלינו כעת מחשש עתידי? האם לא כדאי לפעול כעת בהתאם לנסיבות העכשוויות, ולכשתתרגש הצרה העתידה, לטפל בה אז? תשובה לשאלה זו ניתנת בתחילת פרק יג: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ"; כותב האלשיך הקדוש:

אם תאמרו אם אין פחדך על הזמן הזה רק על מה שאחרי מופלג... אם כן למה תכבידו עלינו עתה בעוד שלבבינו שלם עם ה. על כן דעו לכם כי הכל תלוי על העת הזאת, כי אם עתה את כל הדבר הזה אתם מקבלים בעצם שתשמרון בלבכם לעשותם ולקיימם אחרי כן, כל כך תשקע הדבר בלבבכם שלא תמוט ממך ולא תחטא. ולא בלבד שלא יחטאו רבים, כי אם אפילו יחיד, וזהו לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. וזהו אומרו זה לשון יחיד. וגם הורה שעל ידי מה שאת כל הדבר כו תשמרו לעשות. מעתה אין צריך לומר בדברים רבים כי אם אפילו בדבר אחד לא תוסף עליו ולא תגרע כי יושקע עשות רצון קונך בלבך שלא ינתק, ומה גם עתה שלא תלך אחרי אלהים אחרים חלילה.

היחס העתידי נקבע על פי היחס העכשווי. קבלה עכשווית של הדברים תועיל להשרשתם בלב - "כי יושקע עשות רצון בלבך שלא ינתק". ובמצב כזה של הכנה טובה לכתחילה, תימנענה נפילות אפשריות בעתיד - "כל כך תשקע הדבר בלבבכם שלא תמוט ממך ולא תחטא". תרופה קודמת למכה, ומועילה לכל יחיד ויחיד ובכל מצוה ומצוה.