את נקודות החיבור בין פרשת קרח להפטרתה, נאומו האחרון של שמואל אל עם ישראל, לא קשה לזהות. שתיהן מתמקדות ברגע של מעבר הנהגה: קרח ועדתו מבקשים להדיח את משה, ואילו העם מבקש משמואל לפנות את מקומו לטובת מלך. בין שני הקטעים אף קיימת הקבלה לשונית מובהקת. משה מגן על יושרו בפני העם: "...לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז: ט"ו). שמואל מהדהד את דבריו כמעט מילה במילה: "…אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר…" (שמואל א יב: ג').
בשני המקרים, מנהיג חסר אנוכיות ניצב מול ציבור המבקש דבר אחר, ובשניהם אותו מנהיג עומד על כך כי מניעיו היו ישרים ונקיים מכל שחיתות. אך מתחת להקבלה זו מסתתר מתח שקט וחודר יותר, המופיע לראשונה מוקדם יותר, כאשר העם דורש מלך: "…הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ…" (שמואל א' ח: ה').
חברה בריאה צריכה לדעת מתי נדרש חילוף הנהגה
התלונה הכפולה הזו ראויה לתשומת לב מדוקדקת, מפני שכל אחד משני חלקיה נושא משקל שונה מאוד, ומאתגרת את כל המנהיגים למצוא איזון בין החיים הציבוריים לחיי המשפחה. איזון זה חיוני במיוחד בימינו, כאשר עם ישראל מתמודד כאומה עם שסעים ואיומים משמעותיים: הם משפיעים גם על יחידים וגם על משפחות ברמה האישית, כאשר כולנו - אנחנו וילדינו - מתמודדים עם מלחמה, אנטישמיות, חוסר ודאות ומחלוקות חברתיות.
החלק הראשון של טענת העם - "אַתָּה זָקַנְתָּ" - הוא, במידה מסוימת, טענה לגיטימית. למנהיגות יש עונות וזמנים. חברה בריאה צריכה לדעת מתי נדרש חילוף הנהגה, ולהבטיח שהמשכיותה לא תהיה תלויה באדם אחד בלבד. חלק זה של התלונה, אף שאינו נוח, הוא במקומו.
אולם החלק השני - "וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ" - נוגע במקום רגיש הרבה יותר. כאן אין מדובר עוד במנהיגות ציבורית אלא בהערכת דמותו של שמואל כאב וכמנטור. הנביא עצמו מפרט את כישלון בניו: "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע, וַיִּקְחוּ שֹׁחַד, וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (שם, פסוק ג'). יהיו אשר יהיו מעלותיהם, נדמה שמשהו יסודי בתהליך עיצובם לא הושלם.
ייתכן ששמואל, שהקדיש את חייו להנהגת האומה בשנים סוערות ומכריעות, לא יכול היה להשקיע בילדיו את אותה מידה של נוכחות ומסירות.
שמואל אינו חריג בכך. מאות שנים קודם לכן, משה רבנו, שדיבר עם הקב"ה "פנים אל פנים" והנהיג את העם במשך ארבעים שנה בתקופה המכוננת ביותר שלו, נותר דמות מרוחקת בחיי ילדיו שלו. התורה כמעט ואינה מספרת לנו עליהם דבר, ומקורות חז"ל אף רומזים כי הם התרחקו מאוד מן הדרך שבה הלך אביהם, עד כדי הידרדרות לעבודה זרה. הניגוד הזה מפוכח וכואב כאחד: גם גדולי המנהיגים עלולים להתקשות לגשר על הפער בין שליחותם הציבורית לבין עולמם המשפחתי.
התלמוד נותן שם למתח הזה בכנות כואבת, ומתאר תלמידי חכמים כמי שלעתים נהיים אכזריים על בניהם ועל בני ביתם כעורבים (עירובין דף כב עמוד א), לא מתוך רוע, אלא מפני שתביעותיה של האחריות הציבורית עלולות להיות טוטאליות ולשאוב את האדם כולו.
מה שעולה מכאן איננו כישלון בודד, אלא אתגר חוזר ונשנה הטמון בעצם ההנהגה. יש גבול למה שכל משפחה מסוגלת לשאת כאשר אחד ההורים נקרא לשליחות של הנהגה. ילדים הגדלים בהמתנה להורה שנמצא תמיד במקום אחר- הנענה לדחיפות הקהילה, למשברי העם ולצורכי האומה- עלולים בסופו של דבר לחדול להמתין לו.
סיפורו של שמואל נעשה נוגע ללב עוד יותר כאשר נזכרים שהוא עצמו גדל בצל כישלון דומה. הוא עלה להנהגה בעקבות כישלונותיו של עלי הכהן כאב; קריאתו הנבואית הראשונה (שמואל א' פרק ג) הייתה מסר של דין אלוקי על ביתו של עלי. שמואל, שגדל במשכן, עוצב על ידי משמעת כהנית ומסירות לעבודת הקודש, אך לא בהכרח על ידי מודל של חיי משפחה נוכחים וקשובים. גם משה גדל במרחק ממשפחתו, ועוצב בארמון יותר מאשר בבית. ייתכן שאף אחד משניהם לא זכה למודל משפחתי שלם. הם יכלו להנהיג עם; אך מעולם לא ראו כיצד להנהיג משפחה.
זה מה שהופך את תלונתו האגבית של העם לצורבת כל כך, וזה מה שמעניק להפטרה שלנו את עוצמתה המתמשכת. היא מציבה שאלה החורגת הרבה מעבר לשמואל. מהם המחירים הסמויים של ההנהגה? ומי נושא בהם?
התורה אינה מבקשת מאיתנו לגדל ילדים בצלמנו; זוהי דרכו של הפסל. פסל עשוי להיות מרשים, אך תחת לחץ הוא עלול להיסדק ולהתנפץ. הורה דומה יותר לגנן היוצר את התנאים שבהם ילד יכול להכות שורש, לצמוח, ולפנות אל האור בדרכו שלו.
פרשת קרח והפטרתה יחד מאתגרות הן את הקהילות והן את מנהיגיהן לבקש מנהיגים שאינם רק בעלי עקרונות במרחב הציבורי, אלא גם שלמים בעולמם הפרטי. מנהיגים הזוכרים כי המשפחה הממתינה להם בבית איננה הסחת דעת משליחותם. ייתכן שהיא הביטוי החשוב ביותר שלה.
הרב ד"ר כתריאל ברנדר הוא נשיא וראש מוסדות "אור תורה סטון".