"שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח"- כך אנו פותחים את השיר של יום שני, ולא בכדי. ביום השני הקב"ה חילק לראשונה דבר בעולם, את המים העליונים מן המים התחתונים, והעמידם כל אחד על מקומו ועל תפקידו: אלה ישקו את העצים הגבוהים, ואלה ישקו את השדה וישמשו למקור שתייה ורחצה לבני האדם. קורח, שהביא את המחלוקת האיומה ביותר, נזכר דווקא ביום השני, היום שבו נעשתה חלוקה בעולם. בדרך הלצה ניתן לומר שדווקא ביום השני, כסמל המחלוקת, כל אחד מנסה להוכיח שמי שמולו הוא רק "שני" לו, והוא לבדו הראשון.
והאמת, שכבר ראינו מחלוקות בהיסטוריה. מי לנו 'גדול' מ'דור הפלגה', שכשמו כן הוא- התפלג ונחלק על ריבונו של עולם. אז במה, אם כן, התייחד קורח?
כשאדם מגיע מחוץ לגבולות ההלכה, שואל עליה ומקנטר על ה"דיקטטורה" של היהדות, אנו מוגנים יותר. אנו מודעים למי שנמצא מולנו, וכיוון שאותו אדם לא טעם טעם מצווה מעולם (לפחות לא במודעות), אנו לא מדברים באותה סקלה, לא באותו תדר של שיח, ולכן שום דבר לא באמת נכנס לאוזנינו או מערער אותנו. לא כך כשמדובר באנשי פנים. כשאנו נתקלים בסיפוריהם של דמויות כיוחנן כהן גדול או אלישע בן אבויה, אנו עוצרים נשימה. עולה בנו המחשבה: 'כיצד הוא יכול לאמר שאין יושרה בתורה?', ומיד עולה הספק: 'מצד שני, אולי יש בדבריו ממש, שהרי הוא היה במקום שלי, ואף גדול ממני'.
זכור לי, כשבאתי מאחת הפעמים לבית הכלא לשבת עם האסירים וללמוד איתם תורה, פגשתי במעבר, בדרך לאגף, עורך דין מדופלם, מהמוכרים כיום, שהתנצח איתי על התורה וחשיבותה. בסוף הוא אמר שגם היה תלמיד ישיבה. לפעמים דווקא כשאדם מבית שואל ומתריס, זה עוקץ וחמור יותר.
טעות אופטית של אדם פיקח
מהו היסוד המבדיל בין קורח לדור הפלגה? מדוע לא נטבע המשפט הקלאסי "איזוהיא מחלוקת שהיא שלא לשם שמיים" על דור הפלגה? הרי ניתן היה לכתוב "זו היא מחלוקת דור הפלגה ועדותיהם". התשובה היא שמחלוקתם של דור הפלגה הייתה ביניהם לעצמם. הקב"ה רק 'יושב בשמיים ישחק'.
אבל קורח היה סיפור אחר לגמרי. חז"ל אומרים שקורח 'פיקח היה'. הוא ידע מה הוא אומר, ואף הייתה לו הוכחה טובה. ראה קורח שממנו עתיד לצאת שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרון, כפי שנאמר: "משה ואהרון בכהניו, ושמואל בקוראי שמו". אך מה שקורח לא ידע (או סירב לראות), זה ששמואל לא יכול לצאת ישירות ממנו. כי לעומת שמואל, שעליו נאמר שהיה 'מקוראי שמו'- קורח באותה שעה היה ממרחיקי שמו. הפיקחות שלו, התבססה על נתונים נכונים אך הופעלה במערכת הפעלה אגואיסטית ועקומה.
שתי דרכים אל האמת
בשיר אחר שאומרים בני קורח, מזמור פה' בתהילים, מוזכר הפסוק: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף". על פסוק זה מביא המדרש (בראשית רבה, ח, ה) תיאור מרתק על בריאת האדם:
"אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים אל ייברא, ומהם אומרים ייברא. הדא הוא דכתיב: 'חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו'. חסד אומר: ייברא, שהוא גומל חסדים; ואמת אומר: אל ייברא, שכולו שקרים; צדק אומר: ייברא, שהוא עושה צדקות; שלום אומר: אל ייברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ. הדא הוא דכתיב: 'ותשלך אמת ארצה'. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך? - תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב: 'אמת מארץ תצמח'".
המדרש הזה חושף בפנינו שישנם שני מסלולים לאדם הטוען טענה בכל הקשור לדרכי פעולתו של הקב"ה בעולם:
המסלול הראשון: אדם החוקר ובודק מהו דבר ה', לומד ספרים, שואל את מורי ההוראה לפירושם, ואחר כך, כשהוא מתקשה בדבר מסוים, הוא תמה ושואל מתוך ענווה.
המסלול השני : אדם החושב עם עצמו כיצד צריך להתנהל העולם, מהם הדרכים הנכונות להביא את העולם לשלוותו לשיטתו, ולאחר מכן הוא מחפש אולי תבוא לו עצה ותושייה מהתורה, בודק אולי היא תהיה לו לעזר כדי לאשרר את התיאוריות שכבר קבע מראש.
'תורת אמת נתן לנו', והאמת הזו מהארץ צומחת. היא הבסיס והיסוד שעליו יש לבנות את הכול. היא צריכה להיות נעוצה בארץ של כל מחלוקת, לבנות את התשתית. וכשכך דרכה, הרי שזהו השלום שאליו אנו שואפים בכל יום, "ורב שלום בנייך". השלום בין תלמידי החכמים הוא כה גדול ועוצמתי, דווקא משום שהם נטועים יחד בתורה, שהיא הבסיס המוחלט לחייהם.