ישנה הסכמה גורפת בין כל החכמים שיש תרי"ג מצוות בתורה - אף שאין מקור מפורש לדבר. המספר נלמד מדרשה: המילה "תורה" בגימטריה תרי"א, ועוד שתי מצוות שנשמעו מפי הגבורה - "אנכי" ו"לא יהיה לך" - מגיעים לתרי"ג. הביטוי "צוה לנו משה" מלמד שאלה הן הדרך שבה רצון הקב"ה מתממש במציאות על ידי מעשה האדם.
אולם ברור לחלוטין שאין אדם אחד שיכול לקיים את כל תרי"ג המצוות. יש מצוות המוטלות על בכורות, על כהנים, על לויים - וזר האסור בהן אינו יכול ואינו צריך לקיימן. כך גם בין גבר לאישה. פרשת קרח עצמה מזכירה זאת: "אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש" - הכהנים נושאים עוון ייחודי הנוגע לתפקידם בלבד.
מכאן נובע שהתרי"ג מצוות ניתנו לישראל כעם, ורק העם בכללותו יכול לקיימן בשלמות - בבחינת "כגוף אחד בלב אחד". הרב חרל"פ כתב במי מרום על פרשת קרח: "אם אהרן הכהן הוא הנכנס לפני ולפנים, הרי כאילו כל אחד ואחד מישראל הגיע לזה ונכנס עמו - כי כל הגדולה של אחד היא באמת של כל אחד ואחד." מכאן גם המנהג הספרדי-חסידי לומר לפני מצווה "לשם יחוד… בשם כל ישראל".
וכאן טמון שורש חטאו של קרח: בכך שביקש לעצמו כהונה גדולה, הוא הכחיש את אחדות ישראל. כאילו כל אחד מבודד בתוך עצמו ואין מעשיו מגיעים לאחרים. אונקלוס בתרגומו מרמז על כך: "ויקח קורח" - ואתפלג. כלומר, יש במחלוקת קרח ועדתו משום חטא דור הפלגה, שבו נפלגה הארץ לשבעים אומות ונשברה אחדות האנושות.
חטאם של דור הפלגה היה מרד מכוון בד' בראשות נמרוד - מי שידע את רבונו ובחר למרוד בו. וכך קרח: משה מגדיר אותו "הנועדים על ד'". לכן משה לא ניסה כלל להתווכח עמו. כשאדם טועה בתמימות - יש מקום להסביר ולהחזיר. אבל כשהוא יודע את האמת ומעדיף להרשים פתאים בטענות שקר, אין טעם להיכנס עמו בוויכוח. על כך אמרו חז"ל: "איזו מחלוקת שאינה לשם שמים - זו מחלוקת קרח וכל עדתו" - כי מצד משה לא הייתה כאן מחלוקת כלל. ולכן עונשו של קרח, לפי חז"ל, הוא להודות ללא הרף: משה אמת ותורתו אמת.