"'רב לכם בני לוי' - אמר הקב"ה למשה את מחית בחוטרא ובמה דמחית את לקי. את אמרת: 'רב לכם' - למחר את שמע 'רב לך' "(במדבר רבה פרשה יח ד"ה יח). (אמר הקב"ה למשה אתה הכית במקל, ובמה שהכיתה בו אתה לוקה. דהיינו, אתה אמרת לבני לוי "רב לכם", ע"כ עתיד אתה לשמוע שה' אומר לך "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה").
"תהיה כבר נורמלי", "מה אתה יותר צדיק מכל הרבנים", "תפסיק את החסידויות השוטות האלו, ותאחוז בעיקר" – אמירות אלו ודומיהן, רודפות ללא לאות את הנמצא בתחילת דרכו לשוב אל אלוהיו. לעיתים, באות התבטאויות אלו דוקא מאנשי המעלה ושרי התורה הרואים את הדרך המסודרת והבריאה בעבודת ה'.
יש והשב אינו מתיחס לאמירות אלו אלא אדרבה מסתגר הוא בתוך חומות עולמו האישי, מוגן מפני העולם ש"אינו מבין קדושה אמיתית מה היא".
יש והשב נכנע לקול ההגיון שאכן צריך הוא להיות "נורמלי" ויורד מהעץ הגבוה עליו טיפס, ומצטרף הוא לזרם החיים ההמוני הפשוט.
בין אם ינקוט בדרך הראשונה, או ינקוט בזו השניה, אין משלחי האמירות יכולים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
כאשר מתפרצת דרישת ה', גם אם אין היא זורמת בדיוק בנתיבים הנכונים, אין לחוסמה ולכבותה, אלא יש לנתבה לדרכים הנכונות.
כאשר באו בני לוי למשה ותבעו כהונה, היה על משה לשבחם ולעודדם על עצם רצונם להתקרב לה', ויחד עם זה להוכיחם על כך שמבקשים דבר שאינו שייך להם. במקום לעשות כן אומר להם משה: "רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי... הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה". במילים אחרות, אומר להם משה: כבר השגתם מדרגות מספיקות בעבודת ה'. די לכם במה שכבר השגתם!
טעה משה בדרך התגובה הנ"ל, ועל כן, שנים לאחר מכן, ניצב משה בימיו האחרונים לאחר שהשיג מעלות רמות. נשמת משה רבנו עומדת להסתלק לגנזי מרומים. דבר אחד גורם למשה רבנו להתחנן בכל כוחו לדחית הגזרה – רוצה הוא מעלה נוספת בעבודת ה', עילוי גדול שעדיין לא זכה לו, רוצה הוא להכנס לארץ ישראל! אך הקב"ה, אשר משפטו אמת, משיב למשה באותו מטבע לשון בו נקט משה שנים קודם לכן: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים פרק ג), שכר הרבה מוכן לך לעולם הבא, מה לך לבקש גם את א"י?!
תוכחה ומוסר הוא מאת האלוהים, שאין להחניק את דרישת הקדושה שבאדם. ניתוב כוחות ותזמון נכון, הם דבר הכרחי, אך הסתפקות במועט בעבודת ה' היא שורש הפורענות, ובודאי שאין להדריך לה. אדרבה צריך האדם לשאוף לעוד ועוד ומכח שאיפות אלו יתעלה בבחינת "יְהִי חַסְדְּךָ יְדֹוָד עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ".
לתגובות:af@netvision.net.il