סופה של מחלוקת לשם שמים

הלצה ידועה אומרת כי דווקא מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים כמחלוקת לנצח מבלי שאחד הצדדים הנצים יגיע לפשרה, בעוד שמחלוקת שאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים, כי במוקדם או במאוחר תמצא את פתרונה. כל זמן שהוויכוח הוא על אינטרסים, אישיים או כיתתיים, יבוא יום שבו ייווכחו הצדדים לדעת כי המחיר שהם משלמים על המשך הריב גבוה מן התועלת שכל אחד מהם מקווה להפיק ממנו, ולכן הם ימצאו את הדרך לשתף פעולה ביניהם. צאו וראו מה קורה ביחסים שבין פוליטיקאים במדינת ישראל, כיצד יריבויות קשות מן האתמול הופכות לבריתות הדוקות ולהפך. לעומת זאת, כאשר מדובר במחלוקת שהיא לשם שמים – כמו הרבה מחלוקות שבין תלמידי חכמים - אזי סופה להתקיים. הרי שני הצדדים אינם אינטרסנטים. כל אחד מהם חש אחריות עמוקה ביותר כלפי הערכים, כלפי האמונות, כלפי התפיסות שהוא מבטא. אי אפשר לקנותו בטובות הנאה ובשיקולים אינטרסנטיים. פשרה – במצב כזה – נתפסת במידה רבה של צדק כבגידה ברעיון ומעילה בשליחות. על כן תתקיים המחלוקת לאורך ימים ושנים...
אולם מחלוקת כזאת, יש בה יתרון גדול, בהיותה מביאה להעמקה ולהפריה. אלא שהסכנה הכרוכה בה היא, כאשר "תורה נעשית כשתי תורות", והציבור הרחב נשאר נבוך, ובמיוחד כאשר היא גולשת לתופעות שוליות שליליות. על כן יש לפעול כדי להשוות את המחלוקת. את דרך ההכרעה נוכל ללמוד מן המחלוקת המפורסמת ביותר בעם ישראל. "איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי". המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי ניטשה במלוא עוזה במשך שנים רבות. עד שיצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי א-להים חיים הן, והלכה כבית הלל". אולם לא במקרה נפסקה ההלכה כמותם, ואף לא בזכות חריפותם ועוצמתם התורנית.
"מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
בית מדרשם של בית הלל, פתוח היה. למדו בו את כל הדעות, ואף הקדימו ללמוד את דברי בית שמאי. העיקרון שהנחה את הלימוד שם היה ההכרה בכך שדבר ה' האינסופי הוא כה מורכב, עד שאין אדם המסוגל לקלוט אותו בדייקנות. כל תלמיד חכם מביט על דבר ה' מנקודת מבטו הייחודית ולכן הוא נוטה להדגיש היבטים מסוימים על חשבון האחרים. לכן ראו בבית הלל חשיבות לראות את הסוגיא גם מנקודת המבט של בית שמאי, לקלוט ממנה כמה שיותר, ואז לבסס את שיטתם. ומכיון שנקודת מבטם של בית הלל היתה רחבה יותר, זכו שנפסקה ההלכה כמותם (על פי המהר"ל, באר הגולה).
כאז, גם היום, קרוע בית המדרש שלנו במחלוקות. ומכיוון שמדובר במחלוקת לשם שמים, היא ממשיכה להתקיים. רבים שואלים במצוקה ובחרדה: מה לעשות לנוכח חילוקי דעות אלו? האם זוהי הדרך היחידה שבה מנהלים מחלוקת לשם שמים, עד הידרדרות לתופעות של ביזוי הדדי בשוליים? האם נגזר על ציבור ערכי ומאמין להיות קרוע כל ימיו במחלוקות שאין להן פתרון, עד כדי שיתוק וייאוש? האם ניאלץ להיות כל הזמן במצב בו "זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה", כאשר התוצאה היא מבוכה ואנרכיה, עד כדי תחושה ש"לית דין ולית דיין"?
ובכן, עלינו ללכת בדרכם של בית הלל. אין טעם להוסיף עוד ועוד נימוקים מהם ישתכנעו המשוכנעים ממילא כי דרכם צודקת, אלא לעשות דבר אחר, בכמה שלבים:
א. לראות את כל הנחות היסוד המוסכמות. (ואז מגלים ש-95% מהרבנים מסכימים על 95% מהדברים).
ב. להגדיר במשותף את המטרות לטווח ארוך, עליהן כולם מסכימים.
ג. לאסוף כמה שיותר מידע מדויק על המציאות הנוכחית בעזרת מומחים לדבר.
ד. להציג את קווי הפעולה השנויים במחלוקת, ולהגדיר את נקודות המחלוקת.
ה. להכין רשימה של יתרונות וחסרונות לכל אחד מקווי הפעולה.
ו. לבקש מכל קבוצה לזהות נקודות של אמת שהיא יכולה לקבל מתוך השיטה של הקבוצה האחרת.
ז. להכין רשימה של אמות מידה להכרעה בין העמדות המנוגדות.
ח. לגלות שההקשבה לדעה החולקת יצרה הפריה גדולה של הדיון, ומה שנשאר שנוי במחלוקת לאחר תהליך כזה הוא מספיק קטן כדי לחיות אתו בשלום...
ט. ללחוץ ידיים באהבה, באחווה, בשלום וברעות, ולהתפלל ביחד לסייעתא דשמיא.
אסיים בסיפור מתוך הרצאת מבוא ששמעתי בקורס לגישור. שני אנשים התווכחו על עוגת קצפת. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. מכיוון שכל אחד ידע שאם יגיע לבית הדין יפסיד חצי מהעוגה ("יחלוקו"), החליטו ללכת למגשר. שאל המגשר את האחד: לשם מה אתה זקוק לעוגה? – מפני שאני רעב. שאל את השני: לשם מה אתה זקוק לעוגה? – האמת היא שאינני רעב, אבל אני אוהב את הקצפת. ואז שאל המגשר: מה דעתכם לחלק את העוגה לגובה, הבצק לאחד והקצפת לשני?...
אמנם "מחלוקת לשם שמים" – סופה להתקיים. אבל אם נכיר בכך שבכל דעה ישנה נקודת אמת שעלינו לקלוט אותה אלינו, יהיה סופה של המחלוקת דווקא "לקיים" את הדרך המשותפת. או אז יתקיימו בנו דברי חז"ל:
"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וכל בנייך לימודי ה', ורב שלום בנייך, אל תקרי בנייך אלא בונייך".