פרשת קורח מתארת בפנינו משבר מנהיגותי ראשון במעלה. ראשי העם בהנהגתו של קורח, יוצאים בריש גלי נגד מנהיגותו של משה ומנסים לערער אותה. משבר זה גרם כידוע לאסון אחר, עת מצאו כל החולקים את מותם בנסיבות טרגיות ייחודיות.
קורח טוען טענה מורכבת, על אף שאמרה בקצרה ובתמצות: "וַיִּקַּח קֹרַח... וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?". טענה זו זכתה לפרשנות רבה, בכדי לעמוד על טיבה. לכולם נותר סימן שאלה גדול, והוא: "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה?!".
פרשנות נועזת לקושייתו של קורח, ניתנה על ידי ר' מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצה, מחבר הספר 'מי השילוח', וז"ל:
"מדוע התנשאו על קהל ה' - הנה טענות קרח הייתה שאין שום התנשאות בין ישראל לאחד על חבירו כי בתוכם ה', היינו שהשם יתברך שוכן בתוך כולם שווה בשווה, כמו שמבואר בגמרא שלעתיד יעשה הקב"ה מחול לצדיקים ומחול היינו בעיגול שאין שום אחד קרוב יותר מחבירו. והיה טוען שעתה גם כן הוא כך" (שם, קורח).
לשיטתו, טענתו של קורח נכונה. מי יכול לחלוק על הדברים, הרי באמת "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'?", ואם כך הוא, אך לגיטימי לשאול "מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?". האיז'ביצר טוען כי טענה זו אכן נכונה, בדיוק כשם שלעתיד לבוא, כל ישראל יהיו שווה בשווה, כבתוך מעגל בו אין התחלה ואין סוף, אין קרוב יותר או קרוב פחות. אשר על כן, טוען קורח, אין כל סיבה שהדבר לא יחול כבר עתה בהווה.
ברם, בזה בדיוק הייתה טעותו. הדברים אותם הוא מזכיר אכן יהיו, אבל לעתיד לבוא. חטאו של קורח היה אם כן, שהוא טען לצורת חיים ויחסים בין ישראל להקב"ה בהווה שלו, בימים ההם, ואולם הדברים יהיו רק לעתיד לבוא. באחת: טעותו בטענתו שהלעתיד לבוא חל כבר אז.
טעות מעין זו והחטא שבצידה, מצויה גם בדבריו של הרב קוק. הרב קוק טוען כי לעתיד לבוא יתבטלו המצוות, כדברי רב יוסף בגמרא (נידה ס"א ע"ב): "מצוות בטלות לעתיד לבוא". אכן, ניתן בהחלט לומר כי הרמב"ם בקובעו את שלושה-עשר עיקרי האמונה היהודית לשיטתו, הכליל את היסוד התשיעי שהוא יסוד "הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (פירוש המשניות, מבוא לפרק חלק), על מנת לעקור תפיסה זו, אך בכל זאת כך הייתה תפיסתו של האמורא רב יוסף, וכך היא גם תפיסתו של הרב קוק: "המצוות בטלות כמו שיהיה לעתיד לבוא, לימות המשיח או תחיית המתים" (שמונה קבצים, קובץ א', פיסקה ת"י. עוד ראה: אגרות הראי"ה ח"ב עמ' ר"נ).
אך אף על פי כן, סובר הרב קוק כי אין לחיות את ההווה שלנו על פי תפיסות של לעתיד לבוא. בשל דרישתו זו, דן מחד, את החלוצים לחסד אולם מאידך, לשבט. הוא ראה בהם כאלה שבטלו את המצוות בעיניהם והנהיגו את חייהם בניגוד להוראות התורה, בגלל שאיפותיהן הכמוסות להגיע לזמן 'לעתיד לבוא'. בזמן ההוא המצוות תתבטלנה, והם עשו זאת כבר עכשיו. וכך כתב:
"הרשעה של ביטול המצוות והמרידה המעשית, שהיא חורבן העולם... יונקת היא מעתיד רחוק, ממצוות בטלות של עתיד לבוא, אבל מקסם שווא חזתה... נפש העולם וכל המון כוחותיה, הכל מתעלה, מזדקק ומשתכלל, אז בטלות המצוות... אבל כשבאה ההשחתה לבטל את המצוות בעוד אשר הסיגים לא נטהרו, בעוד אשר לא נצטרפו הבריות כלל, הרי הוא מבלע את נחלת ה'... כשסעיפים זרים כאלה חודרים בקרב מחנה ישראל, הרי הם מטמאים את הקודש והמקדש" (שמונה קבצים, קובץ ה' פיסקה צ"ז).
טעות החלוצים בזמן הזה, בעיני הרב קוק, זהה לטעותו ולטענתו של קורח, בימים ההם. שתי הקבוצות טוענות להחיל את הלעתיד לבוא על ההווה. טענות שהן טרם זמנן. הם חיים את חייהם ומנהיגים אותם כאילו הם חיים בתקופות עתידיות, ובזה טעותם וחטאם.
אסור לחיות חיים שהם בניגוד למציאות העכשווית-קונקרטית.
הרב ד"ר אמיר משיח, רב ביכנ"ס לצעירים בפתח תקוה ומרצה במכללת אורות