"להבלע באדמה" זה לא רק ביטוי - לפחות פעם אחת בהיסטוריה זה כבר קרה. בפרשת השבוע, מקהיל קרח משבט לוי 250 איש במטרה לקעקע את מנהיגותו של משה רבנו. קרח טוען כנגד משה: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים... וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (במדבר ט"ז, ג'). "כולם קדושים", כולם זהים - וממילא, מדוע דווקא משה הוא המנהיג ואהרן הוא הכהן הגדול? אם מחלקים ג'ובים - מה איתי?!
בטענתו של קרח, על אף שנבעה מתאוות שלטון, ישנה מידה של אמת, אכן, כל פרט ופרט מעם ישראל הוא מיוחד וחשוב - אולם יש להבחין בין מי שמממש את הפוטנציאל הטוב שגנוז בו ומתנהג על פיו, לבין מי שלא עושה זאת. את התכונות הטובות הטמונות בקרבנו פנימה יש לחשוף ולהביא לידי ביטוי. קרח טוען ש"כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" - בפועל. לעומת זאת, אנו יודעים שכדי לבטא זאת יש צורך במאמץ והשקעה בהתעלות המוסרית: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא י"ט, ב'). טענתו של קרח פגעה בתהליך האמיתי והנכון של בנין האדם, שתכונתו להתקדם ולהשתפר - וזו סכנה!
אם כן, מחלוקתו של קרח והנהגת המרד במשה, מנהיגו הנאמן של עם ישראל, היתה בעצם הכרזת מלחמה כנגד רצון ה' שהעולם יהיה מוסרי וצודק, ולכן המחיר הנורא: "וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" (במדבר ט"ז, כ"א).
מנגד, למרות שקוראים תיגר נגד מנהיגותם, משה ואהרן מתנהגים כמנהיגים אמיתיים, ומתפללים לאלוקים: "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר ט"ז, כ"ב). באמירתם, הבחינו משה בין קרח, המתסיס הראשי, לבין העדה שנגררה אחריו.
ברוריה, אשתו של רבי מאיר (מחכמי המשנה), חידדה בפניו את המסר שרק בדעות ובמעשים הרעים, בחטאים, יש להלחם - ולא באנשים החוטאים (תלמוד בבלי ברכות, י' עמוד א'), "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" (תהלים ק"ד, ל"ה) - החטאים יעלמו - ולא החוטאים, זה לא אישי!
משה ואהרן ממחישים את תפקידו של המנהיג בעם ישראל - מצד אחד הוא יודע שעליו לתקן את המומים, ומאידך הוא אינו מתייאש מהקושי שבדרך לתיקון הפגמים הללו, הוא אינו מתייאש מעמו, תמיד הוא יהיה מליץ יושר עליו.
חילוקי הדעות אינם שליליים במהותם. המחלוקת מפְרה את החולקים ומפתחת את הדעות השונות, זוהי דרך נהדרת לבירורה של האמת. אלא, שבעלי המחלוקת חייבים להבחין בין הדעות לבין האישים העומדים מאחוריהן - מחלוקת הנגועה באינטרסים אישיים ובסופה נשארים כעס ושנאה, הרי היא כמחלוקת קרח ועדתו - וסופה רע ומר. מחלוקת שבסופה החולקים נשארים אוהבים זה לזה (ולפעמים אף יותר מאשר לפניה) מקדמת אותנו אל הביחד האמיתי, השלום.
כדברי חכמינו: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים - אין סופה להתקיים...ושאינה לשם שמים? - זוהי מחלוקת קורח ועדתו" (מסכת אבות ה', י"ז). ישרות ואמון ללא אינטרסים אישיים - זה המתכון לבניין כח נכון.