זכורני, עת הייתי תלמיד בבית ספר, היה לנו מורה שסירב להעניק ציון של 100 בתעודה. לשאלתנו לפשר הדבר, ענה המורה כי 100 זוהי שלמות. שלמות ניתן לייחס אך ורק לקב"ה...
מן המפורסמות הוא, שהאדם מייחל ומצפה להתקרב ולהגיע אל השלמות כמה שיותר. זוהי כידוע משימה מורכבת ובלתי אפשרית. חרף הידיעה, כי איננו מסוגלים להגיע לשלמות זו, איננו מוותרים, ומשתדלים מאוד להגשים את "חלום ההגעה לשלימות".
בפרשה צו, מפרטת התורה את אופן הקרבתם של סוגי הקרבנות השונים. בין השאר,
עוסקת התורה, בתיאור הקרבת קרבן זבח השלמים. נראה, כי העיסוק בקרבן השלמים, יכול לסייע בידינו למצוא את הדרך נכונה והכלים המתאימים להצליח ולהתקרב כמה שיותר אל השלמות המיוחלת.
יש לשאול שתי שאלות מרכזיות בעניין קרבן השלמים:
בספר ויקרא פרק ג', פס' א', מופיע הפסוק הראשון, העוסק במצות הקרבת קרבן
השלמים כציווי לדורות:
" ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני
ה'".
יש לשאול: קרבן השלמים, בניגוד לשאר הקרבנות, הוא הקרבן היחיד שניתן להקריבו באמצעות קרבן זכר או נקבה, לפי בחירה. מדוע?
בנוסף, בספר ויקרא, פרק י"ט פס' ה', מופיעים הדברים בעניין קרבן השלמים:
" וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצנכם תזבחהו".
יש לשאול, מדוע דווקא בקרבן השלמים, יש חיוב להקריבו לרצונו של האדם, לשם המצוה? וכי בשאר הקרבנות ,אין צורך להקריב את הקרבן ברצון הבעלים?
ראשית, יש לברר מה פשר שמו של קרבן השלמים ומדוע נקרא בשם זה!
במדרש תנחומא סימן צ"ו, סעיף ד', שואל המדרש, מדוע קרבן השלמים הוא הקרבן היחיד הקרוי זבח?:
" ולמה נאמר זבח שלמים? שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. היאך? העולה אין כתיב בה שלום, ולא בחטאת, ולא באשם, אלא בתודה. בא וראה, העולה היתה כולה כליל לאישים, והחטאת הייתה דמה ואמוריה למזבח, ועורה ובשרה לכהן. אבל לישראל, לא הייתה ממנה הנאה. וכן האשם. אבל התודה, הייתה דמה ואמוריה למזבח, והחזה והשוק לכהנים, ועורה ובשרה לישראל. נמצאת עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. לפיכך נקראת זבח השלמים, שהיה עושה שלום לכל".
נראה על פי המדרש, כי ייחודו של קרבן השלמים הוא בכך, שבניגוד לשאר הקרבנות, קרבן השלמים הוא הקרבן היחיד, שהכל נהנים ממנו: הדם והאימורים של קרבן השלמים נשרפים על המזבח (לקב"ה). החזה והשוק נאכלים לכהנים ואילו שאר הבשר ועור הבהמה, נאכלים לבעלים של הקרבן (מקריב).
כללו של דבר הוא, שקרבן השלמים עושה שלום בין כולם: בין המזבח (ולכן נקרא זבח השלמים) לבין הכהנים וישראל.
רעיון השלום הוא המוטו המרכזי בקרבן השלמים וקיימים מקורות שונים, המדברים על השלום שמשכין קרבן השלמים בין ישראל לאביהם שבשמים. עניין השלום, הבא לידי ביטוי בקרבן השלמים, מופיע בצורה נוקבת ביותר במדרש תנחומא פרשת תולדות, סימן א':
" ילמדנו רבינו, על מה היו השלמים באים? כך שנה רבי חייא בר אבא בשם רבי יהודה: כל המביא שלמים - מביא שלום לעולם. אמר ר' אליעזר: בשעה שהיו זבחים בעולם - היה שלום. משחרב בית הזבחים - אין לך יום שאין בו קללה ופורעניות. ארשב"י: לעולם השלמים, לשום שלום הן באין".
נמצא א"כ, כי המדרש תולה את הצרות והמלחמות, הקיימות בעולם, בשל היעדרותו של קרבן השלמים דווקא.
אך בכך העניין לא תם. מטרת הקרבת קרבן השלמים איננה מסתכמת, אך ורק, בהשכנת שלום בעולם, אלא שמהותו של הקרבן היא בעיקר, השלימות הבאה בזכותו. באמצעותו של קרבן השלמים, מביא האדם את עצמו למילוי שאיפותיו הגדולות להשלים את עצמו.
שני עניינים אלו של שלום ושלימות, עומדים א"כ, במרכז מהותו של קרבן השלמים.
כדי שנוכל להבין את הדברים בצורה עמוקה יותר, יש להבין, מהי הסיבה לכך, שדווקא בקרבן השלמים, ניתן לבחור בין הקרבת קרבן זכר לבין קרבן נקבה, בניגוד לשאר הקרבנות, שניתן להקריב בהם קרבן זכר בלבד (עולה) או קרבן נקבה בלבד (חטאת).
רבינו בחיי, בספר ויקרא, פרק א' פס' ט', עומד על עניין זה ואומר:
" גם צריך שתתעורר במה שהיה קרבן עולה זכר ולא נקבה, והחטאת נקבה ולא זכר, והשלמים אם זכר אם נקבה, הטעם הוא, כי תכלית הכוונה בקרבן עולה שהוא למעלה מהמקום ששם מתחלקין זכר ונקבה, כלומר למעלה מן המידות שיש בהן פועל ומקבל, אבל קרבן שלמים היה בין זכר בין נקבה כי הוא לקו האמצעי המשלים בין המידות והכלול מהן, וכן שלמים אותיות משלים וכבר הזכרתי זה למעלה, ולכן כתוב בשלמים אם זכר אם נקבה...".
לדברי רבינו בחיי נמצא, כי קרבן השלמים מבטא את האמצעי המשלים בין כל המידות של האדם ולכן, אין אפשרות להגיע למידה זו, אלא אם כן ישנה שלמות בהקרבה - זכר ונקבה - לפי בחירה.
כדי להבין עניין זה, חשוב לציין, כי בכל הקרבנות הבאים כדי לכפר על חטא מסויים, חובה על המתכפר והמיטהר להביא שני סוגי קרבנות: קרבן חטאת וקרבן עולה. חז"ל מבארים, כי ישנה חובה להקריב קודם את קרבן החטאת ורק אחר כך את קרבן העולה.
חיוב זה נלמד מספר ויקרא, פרק ה', פס' ח' וי', שם נאמר:
"והקריב את אשר לחטאת ראשונה...ואת השני יעשה עולה כמשפט".
מבאר על כך רש"י בפס' ח':
"חטאת קודמת לעולה. למה הדבר דומה? לפרקליט שנכנס לרצות, ריצה פרקליט - נכנס דורון אחריו".
ביאור הדברים: כאשר אדם חוטא, ראשית כל, עליו לכפר על חטאו ולבקש על כך מחילה מהקב"ה. אך בכך לא די, שהרי הרושם של החטא עדיין נשאר ולכן, מצווה תורה להביא קרבן עולה, שמטרתו היא להתקרב אל הקב"ה ולהידבק בו באמצעות הקרבן ואז הכל הופך לטובה.
ניתן לומר, כי שני הקרבנות הללו, חטאת ועולה, הינם שני מרכיבים בתהליך החזרה בתשובה. קרבן החטאת הינו ביטוי לתשובה מיראה ואילו קרבן העולה בא כביטוי לתשובה מאהבה. קרבן החטאת בא כתוצאה מפגם וריחוק של האדם מה', מיראת ה', ואילו קרבן העולה בא מתוך רצון להתקרב לה' - מידת האהבה.
כעת, ניתן להבין מדוע קרבן השלמים הינו הקרבן המשלים את כל המידות גם יחד. קרבן השלמים הינו הקרבן היחיד שבא או זכר או נקבה - או יראה או אהבה, ולכן נחשב הוא כקרבן המשלים את כל המידות כולן ושמו אכן יפה לו.
זאת ועוד! חשוב לציין, שאחד מקרבנות השלמים הינו קרבן התודה, כאשר המקריב נודב או נודר את שלמי התודה לאות הוקרה ותודה לקב"ה על דבר טוב שקרה לו. אין ספק, כי הבעת רגש של תודה חייבת להיאמר מתוך שלמות הדעת והמחשבה, כי רק אז נחשבת היא כתודה אמיתית.
בנוסף, יש לציין, כי בספר שופטים, פרק ו' פס' כ"ד, גדעון בונה מזבח וקורא לו "ה' שלום". א"כ, נמצאנו למדים, כי גם שמו של ה' הוא שלום, בחינת שלמות.
כדי להשלים את עניין קרבן השלמים, ברצוני לעסוק בנקודת ברעיון נוסף, שעומד בבסיסו של קרבן השלמים.
בספר ויקרא, פרק י"ט פס' ה' כתוב:
"וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצנכם תזבחהו".
יש לשאול, מדוע מצווה התורה, דווקא בקרבן השלמים, כי הקרבן צריך להיות מוקרב ברצון ולא בכורח? זאת ועוד! וכי שאר הקרבנות לא צריכים להיות מוקרבים לרצונו של המקריב?!
הרב זווין, בספרו לתורה ולמועדים מבאר, כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שקרבן שלמים הוא הקרבן היחיד אשר מותר לאדם מישראל לאכול ממנו. דווקא בקרבן שכזה, קיימת סכנה, שהאדם עלול שלא להתכוון לקיים את המצווה ברצון. משל למה הדבר דומה? הרב זווין מבאר את דבריו על פי בדיחה עממית: בליל הסדר, לפני שתיית ארבע כוסות, אנו אומרים: 'לשם ייחוד קודשא בריך הוא...הנני מוכן ומזומן לקיים מצות שתיית ארבע כוסות של יין'.
לכאורה, יש לתמוה: וכי על שתיית יין צריך לומר 'לשם ייחוד'? מילא, אם היינו מצווים לשתות ארבע כוסות של זפת, הרי ברור מדוע צריך לכוון ולומר 'לשם ייחוד' במצווה שקשה לקיימה, אך מה עניין ה'לשם ייחוד' בדבר שהאדם נהנה ממנו הנאה מרובה, כמו שתיית ארבע כוסות של יין?
עונה הרב זווין, כי דווקא במצווה הדורשת מן האדם ליהנות מדבר גשמי, ישנה סכנה גדולה, שמא לא יכוון לשם המצווה אלא לשם ההנאה הגופנית גרידא.
שתיית ארבע כוסות של יין היא מצווה, אשר יש בה הנאה גופנית מרובה. דווקא בעת שתיית ארבע כוסות, יש לכוון לשם קיום המצווה ולא לשם הנאת גופו. כיוצא בדבר, אף בענייננו. דווקא בקרבן השלמים, הקרבן היחיד בו מקבל מקריב הקרבן מישראל רשות לאכול מבשר הקרבן, יש להיזהר משנה זהירות ולאכול את הקרבן מתוך רצון וכוונה אמתית, לשם קיום המצווה ולא, חלילה, לשם הנאת גופו. זו הסיבה שבעטיה, דורשת התורה דווקא בקרבן השלמים, להקריב את הקרבן ברצון כן ואמתי.
נראה, כי הדברים מתקשרים אף לענייננו. בקרבן השלמים, בו האדם שואף להגיע לדרגה של שלמות, חייבת להיות כוונתו בהקרבת הקרבן, שלא לשם הנאת אכילת בשר הקרבן, אלא לשם קיומה של המצווה. רק כך יכול האדם לשאוף באופן אמתי להגיע לשלמות ורק כך יצליח הוא להתקרב אל השלמות, באופן המיטבי ביותר.
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה