פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא. (במדבר כ"ה)
מעשהו של פינחס וגמולו, משכו אליהם מאז ומקדם לומדים וקוראים שונים. המיימינים הבליטו את המעשה הנחרץ, ההליכה עד הסוף והעמידה על הזהות ועל העקרונות. המשמילים הדגישו את הגמול שהוא ברית השלום המהווה השלמה מתקנת ואולי אף מחנכת לאיש הקנאות. המחלוקת המשיכה עד העת החדשה, וביטוי לכך הוא שתי תנועות קיצון שהוקמו תוך שימוש במטבעות לשון מהפרשה. מהצד האחד 'ברית הקנאים', מחתרת ששאפה להנחיל את ערכי התורה. מהצד השני 'ברית שלום', תנועה שדגלה בדו קיום עם הערבים במדינה דו לאומית. המושג 'קנאות' עבר הטיה בשפה העברית, והיום הוראתו היא שלילית. גם המושג 'שלום' עבר הטיה, למרות שמפאת כובד משקלו אי אפשר היה לתת לו הוראה שלילית. מכאן שבמצב העניינים היום, קשה לשקול באופן מאוזן ומשוחרר את היחס שבין שני הערכים: 'הקנאות' ו'השלום'. בדוק את עצמך - הקורא - ואני מניח שתמצא כי אם תניח למולך את שני המושגים, תמצא עצמך אוהד את האחד ונרתע ממשנהו. מעבר לשאלה הקונקרטית זו דוגמה להטיית הדעת על פי הנחות קבועות מראש, והיא מהתכונות האנושיות שאינן מעוררות התפעלות. האם יכול האדם לנצל את התבונה, צלם אלוהים שבו, כדי לפלס את דרכו בתוהו ובבוהו - בחיים? או שמא שבוייה התבונה בדימוייה, וקשה עד בלתי אפשרי להתירה מהם. אם האפשרות השנייה היא הנכונה, האם בשיח המתדמה לתבוני אכן נעשית פעולת מחשבה? או שמא במסווה של חשיבה מתנהלת עבודת רגש מפעילה ומניפולטיבית שדבר אין לה עם התבונה הטהורה?
בעיני היכולת להגיע לחשיבה משוחררת ואובייקטיבית היא ערך, לפחות ערך מכוון אם לא ערך בר השגה. בואו ונתבונן בפרשה, נבחן האם היא הכירה בקושי ואם כן האם הציעה דרך התמודדות אתו. נדמה לי שהפרשה מציעה ארבע דרכים להתמודד עם בעיית האובייקטיביות. התרגיל המחשבתי המוצע לקורא, הוא לבחון את היחס התבוני והרגשי שלו אל ארבע הדרכים. הנחת העבודה שלי היא כל קורא, תהא זהותו אשר תהא, ימצא שתיים הקרובות אליו ושתיים המעוררות בו התנגדות:
א. ברית השלום הניתנת לקנאי. הקנאות היא מצב תודעה לא רפלקסיבי, השלום הוא תולדה של התבוננות מבחוץ על המחלוקת ולא רק על הקול העצמי. בניית מערכת בה יש גם קנאות וגם שלום, מצריכה את התודעה לאזן בין שתי המגמות. פינחס שהוא קנאי בזהותו, נקרא אל עולם השלום הרפלקטיבי בכדי להשלים את עצמו.
ב. פרסום השמות של האיש והאישה המוכים. רש"י מורה כי הפרסום חושף כי המדובר באיש ואישה חשובים, מה שמעצים את מוכנותו של פינחס להתעמת איתם. התכונה הקנאית המתעמתת עם הרוע, נוטה להתמקד באנשים חלשים. אך הקנאי האמיתי איננו חת מפני איש, ולא מפחד לשלם מחיר על דרכו. בפרסמה את השמות מעודדת התורה את התכונה הקנאית, מסמנת לה כי גם אל מול בעלי כוח והשפעה ראוי לה שתפעל.
ג. מיד לאחר כריתת הברית עם פינחס, מופיע הצו ביחס למדיינים: צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה עַל-דְּבַר-פְּעוֹר.' 'צרור' הוא כמו 'זכור' ו'שמור' מורה רש"י, הוא כמו איסוף הפרודות לקבוצה ואצירתם לעתיד (צַרור-צְרור). לנטיית השלום יש מגמה של שכחת העבר הכואב, שמיטתו כדי לאפשר לשלום להחליף את המלחמה. כאן מורה התורה כי עם ברית השלום, צריכה לבוא פעילות התודעה ההפכית - שמירת הזיכרון הצורב.
ד. בסמוך לצו צרירת המדיינים, מופיע צו למְנות שוב את בני ישראל: 'שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.' (במדבר כ"ו). המניין שב ומבליט את השונות שבין שבט לשבט. אפשר היה לחשוב על מניין אחר, של כל העם יחד. מה פשר המניין על פי השבטים? למגמת הקנאות יש אופי לאומי, 'פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי'. מגמת השלום היא מגמה פלוראלית, חשוב לה לפרוט את הכלל עד לקבוצות המשנה ועד לאינדיבידואלים. אל מול הקנאות המבורכת של פינחס, חשוב לתורה להבליט תכונה הפכית: האינדיבידואליזם וההבדלה בין קבוצה לקבוצה.
האם התרגיל המחשבתי שלנו הצליח? אם כן הרי שאתה הקורא תמצא אחת משתי תוצאות: או שדרך א' וד' קרובות ללבך ואילו ב' וג' מעוררות התנגדות, או שב' וג' קרובות ללבך וא' וד' מעוררות התנגדות. למזג הימני יש כמה שדות שבדרך כלל נלווים אליו, ולמזג השמאלי יש שדות מצטרפים. המטרה של התורה - על פי קריאה זו - היא לאפשר לכל אחד מאיתנו להיות משוחרר מדוגמות. לשם כך כדאי לכל אחד להתבונן דווקא בדרכים המנוגדות לזהותו. אם נשליך זאת על המחלוקת העכשווית בין ימין לשמאל, ראוי לכל איש שוחר תבונה וחופש לדאוג לכך שהוא לא יהיה שבוי בידי עצמו. רק מי שמסוגל לנוע בין שני הקטבים בחופשיות, יקבל בסופו של דבר הכרעה מתוך בחירה וחופש.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים