דמותו של פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן הינה מורכבת מאוד. סיפורו של פינחס מתחיל לקראת סיומה של פרשת בלק. התורה מספרת על בלעם הרשע, שעל אף שלא מצליח לקלל את עם ישראל, כבקשתו של בלק בן ציפור, בסופו של דבר,מצליח "להפיל" את עם ישראל בחטא הזנות עם בנות מואב. בשיאו של החטא, מספרת התורה על נשיא שבט שמעון - זמרי בן סלוא, שבא על כזבי בת צור המדיינית וכל זאת נעשה לעיני כל בני ישראל. כל עם ישראל, כולל ההנהגה הבכירה, שבראשה ניצב משה רבינו, עומדים בהשתאות ובהלם נוכח העבירה החמורה ואינם עושים דבר כדי לעצור את המעשה.
בשלב מסויים, קם פינחס בן אלעזר ועושה מעשה. כאשר פינחס רואה שכל העם וההנהגה בהלם ואינם מגיבים, לוקח פינחס רומח והורג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור.
או אז, נעצרת המגיפה, ובתחילתה של פרשת פינחס, אומר הקב"ה למשה, כי לא רק שהסכים עם פעולתו של פינחס אלא שבזכותו של פינחס, נעצרה מגיפה חמורה מעל בני ישראל והוא זה שמנע את כיליונו של עם ישראל. כאות הוקרה, מעניק הקב"ה לפינחס ברית כהונת עולם.
יש לשאול, האם מעשהו של פינחס הינו כל כך חיובי? והרי פינחס עושה זאת ללא כל התייעצות וקבלת רשות ממשה רבינו?!
זאת ועוד! מעשהו של פינחס נעשה, לכאורה, מתוך קנאה וכעס גדולים? האם לא היה עדיף שייעשה הדבר בשיקול דעת, מתוך מחשבה טהורה ולא מתוך קנאה ושנאה גדולים?!
כדי לענות על שאלה זו, יש לשים לב למספר פסוקים בפרשיות בלק ופינחס.
בסוף פרשת בלק, בפרק כ"ה פס' ז' כתוב:
" וירא פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו".
בתחילת פרשת פינחס, בפרק כ"ה פס' י"א, כתוב:
" פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי".
יש לשים לב, כי בשני הפסוקים הללו, מופיעה המילה מתוך. בפסוק השני, לכאורה, היה מתאים יותר לכתוב: " בקנאו את קנאתי בהם" ולא "בתוכם"?!
שאלה זו נשאלת ע"י בעל ה"כלי יקר", המביא הסבר יקר מאוד בעניין זה. המילים "ויקם מתוך העדה" ו"בקנאו את קנאתי בתוכם" מלמדות על כך, שפינחס עושה את מעשהו מתוך קידוש ה' גדול, ומתוך כוונה טהורה ביותר. הוא חלק מהעם, הוא בתוך העם והמעשה שהוא עושה הוא כדי לקדש את שם ה' בעולם, בשם כל העדה. זהו איננו מעשה שנעשה בחופזה, מתוך קנאה סתמית או שנאה.
כהשלמה לרעיון זה, מעניין לציין, כי מצוות קידוש השם, המופיעה בתורה, מוזכרת במילים: " ונקדשתי בתוך שני ישראל" - שוב המילה "בתוך". זוהי ההוכחה הטובה ביותר לכך, שמעשהו של פינחס נעשה כדי לקדש את שמו של ה' בעולם. פינחס רואה בעצמו שליח של עם ישראל ומתוך מחשבה זו, אכן, מקדש הוא את שם ה' במעשהו.
הוכחה נוספת לכך, שמעשהו של פינחס נעשה מתוך טוהר הכוונה, מביא ה"כלי יקר" מתוך דיוק נפלא בפס' ז' דלעיל. המילה "רמח", שמוזכרת כאן בתורה, הינה מילה ייחודית ואיננה מופיעה בתורה פעם נוספת. ישנו רמז במילה רמח. מדוע לוקח פינחס דווקא רומח? המילה רמח רומזת לרמ"ח מצוות עשה, שיש בתורה. פינחס עושה את מעשהו ברמ"ח איבריו, ללא שום פקפוק, ללא שום מחשבה זרה, באופן המלא והטהור ביותר - בכל איברי גופו.
לסיום, ניתן אולי להוסיף , כי עצם העובדה, שפינחס מוזכר במעשה זה כפינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, הווה אומר, עם ייחוסו לאהרון הכהן, יש בה יותר מאשר רמז לכך, שהדבר נעשה בהסכמתו המלאה של אביו ומכוחו - אלעזר ושל סבו - אהרון הכהן - עובדה המלמדת, פעם נוספת, על הכוונה הטהורה שבמעשהו.
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה