לאחר עצתו של בלעם לבלק, להזנות את ישראל בבנות מואב, בא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, ומקנא לה' והורג את נשיא שמעון ואת האשה המדינית.
השכר שהוא מקבל על מעשהו, הוא "ברית שלום" לו ולזרעו אחריו.
דבר זה מפתיע אותנו, למה מקבל פנחס על מעשה של קנאה דוקא ברית שלום, במה דוקא השלום מבטא את הגמול על מעשהו של פנחס.
אי הבנה זו נובעת מכך שאנו מתרגמים ומפרשים את מושג השלום בעיוותים של ימינו ולא לפי משמעותן האמיתית.
השלום אינו צביון אחיד בדעות, על מנת להשיג שלום לא צריכים האנשים לוותר על דיעותיהם ותכונותיהם האישיות. דבר זה הינו עיוות שלא יביא לשלום אמת, דבר זה ניתן ללמוד ממה שאנו אומרים בתפילה בכל יום: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" והרי זה מפתיע, איך תלמידי החכמים שכל הזמן חלוקים בדעותיהם, ומרבים צדדים בהלכה ושיטות, דוקא הם מרבים שלום בעולם?
אולם באמת כך הוא, כי השלום האמיתי לא יוכל לבא כי אם ע"י ריבוי הדעות, ע"י כך שיתברר שיש מקום לכל הדעות ולכל השיטות, כל אחד לפי ערכו. ולא רק זאת אלא, גם דברים הנראים לנו כסותרים או כמיותרים, כשמתגלה המכלול הכללי, מתגלה שרק ע"י קיבוצם יחד של כל הדעות וההפכים והצדדים יכולה להתגלות האמת הפנימית.
על כן תלמידי חכמים שמרבים במשא ומתן של הלכה, שכל אחד מביא את דבר התורה המתאים לשורש נשמתו ואת הפן האישי המיוחד לו, מרחיבים ומבארים דברי תורה חדשים, בעצם כך הם מרבים שלום בעולם, כמו שנאמר וכל בניך לימודי ה' שיתברר לסופו של דבר שכל ההפכים והשיטות הם כולם למודי ה' ובכל צד מתגלה פן של ידיעת ה' ולא סברה אישית בדויה מן הלב. ועל כן נאמר ורב שלום בניך כי רק ע"י הריבוי יוכל להתגלות השלום הנבנה מחלקים שונים שכל אחד תופס מקומו.
ועל כן מבקש משה רבינו מהקב"ה יפקוד אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ישראל כצאן אשר אין להם רועה. משה רבינו יודע את ריבוי הדעות שיש בעם ועל כן הוא פונה לה' בתור "אלהי הרוחות לכל בשר" שזה הכינוי המתאים לכונתו זו של משה, כפי שהרוח באה מארבע כנפות ושונה זו מזו, כך גלוי וידוע לפניו שאין דעתן של ישראל דומה זו לזו על כן ביקש משה שישים הקב"ה עליהם מנהיג שיהיה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.
ודבר זה מתרחש דוקא על המפתן של הכניסה לארץ, משום שבחוצה לארץ תמיד ישנם הדברים המאחדים אותנו למרות ריבוי הדעות כנגד אויבים משותפים, בין אם זה לבן, עמלק, או ההתבוללות, אך בהגיענו לארץ כל אחד ואחד צריך את מקומו (על כן החלוקה לנחלות) ובארץ מתגלות המחלוקות. משום איש תחת גפנו ותחת תאנתו ומשום איש הישר בעיניו.
על כן היה צריך לתת לפנחס דוקא ברית שלום, כדי שיבינו העם שגם מעשהו זה של פנחס שהיה לשם שמים ובלי כוונות פגומות, גם זה נכנס למסגרת של תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. שצריך לדעת שכל הדעות אם הן מתחברות אל הכלל ואפילו אם נראות כסותרות בחיצוניותם, בפנימיותם הן אחדות אחת המבטאות את האור המזריח של תורת משה, ומתחברות אל השורש העליון, הן נכונות, כולל מעשהו של פנחס שנראה על פניו כדבר שלא יעשה.
ואותה ברית שלום של פנחס היא המבטיחה שבני ישראל יהיו גם בוני ישראל כפי שנאמר אל תקרא בניך אלא בוניך, דהיינו תיקון חטאם של ישראל עקב עצתו של בלעם: שאלוקיהם של אלה שונא זימה הוא, שרצה להכשיל את בני ישראל ע"י הרס מאמצם בתולַדות להוליד את הבן אדם שעבורו ברא הקב"ה את העולם.
וזו היא הבחינה של פנחס הוא אליהו (המקנא לד' בהפטרת השבת) המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. תוך כדי שמירה כל אחד על צביון זהותו הבלעדית.