אדם מישראל מוקף במשך חייו במספר אותות הנועדים להזכיר לו ולסביבתו כי הוא יהודי, בן לעם שכרת ברית עם הקב"ה. אחד מסמלים אלו מופיע בפרשתנו. התורה מצווה עלינו להניח בכל יום תפילין, אחת על היד ואחת על הראש. כמה שאלות על אות זה:
1.מדוע לא ניתן להסתפק רק בתפילין של יד או של ראש ?
2.אנו מתחילים להניח תפילין של יד, אך לפני שאנו מסיימים זאת לחלוטין (לפני גמר הכריכות על האצבע), אנו עוצרים, מניחים תפילין של ראש ואח"כ מסיימים להניח תפילין של יד. מדוע לא לסיים עם אחת ואז להתחיל עם השניה ?
3.מדוע ארבע הפרשיות של התפילין כתובות בקלף אחד בתפילין של יד, ובארבעה קלפים המונחים בבתים שונים בתפילין של ראש ?
4.תפילין של יד מכסים (למשל על ידי שרוול) ואת של ראש מגלים, מדוע ?
נראה שהתשובה לשאלות אלו נעוצה באופייה של התורה. אנו נוהגים לדבר רבות על תרבות יהודית, חכמת ישראל, פילוסופיה עברית וכדו'. יש הרואים בדברים אלו את עיקרה של היהדות. אך היהדות היא הרבה יותר מזה. על אף שהלימוד נחשב כמצווה הגדולה ביותר השקולה כנגד כל המצוות, הרי שאין הוא עומד בפני עצמו. בסיסה של התורה הוא המעשה. יהודי מחויב לא רק לידיעת העקרונות של התורה, כי אם להגשמתם בחייו המעשיים בעזרתן של 613 מצוות ובהן רבבות פרטים ופרטי פרטים.
מצות התפילין מתחלקת לשני חלקים - התפילין של יד מסמלים את המעשה, ואלו של ראש את הרעיונות. בכל יום חייב היהודי להניח את שתיהן כדי להזכיר שהוא מחויב למעשים ומחויב לרעיונות ואין להפריד ביניהם. רק כאשר אין לאדם תפילין של יד או של ראש, הוא יכול להסתפק בתפילה אחת, אך כמובן שהוא מחויב לחפש דרך להשיג את השניה. כאשר נבצר מיהודי לקיים מצווה מסוימת הוא נאלץ להסתפק בלימודה, וכך כאשר אין הוא מבין רעיון מסוים הוא מסתפק במעשה ללא הבנה, אך שוב אין כאן שלמות.
המנהג להתחיל בהנחת תפילין של יד, לעבור להנחת תפילין של ראש, ולסיים בשל יד, מרמז אולי אף הוא על צורת החיים של יהודי מאמין - לכתחילה אנו מחויבים למעשה. אנו מקיימים את ציוויי התורה, גם אם אינם תמיד מובנים לנו. ההנחה הבסיסית היא כי ציוויי התורה הם טובים.
לאחר שהתקבלה הנחה זו (בהנחת תפילין של יד לפני תפילין של ראש), אנו ממשיכים בצעד נוסף. מעתה עלינו לא להסתפק בקיום אוטומטי של המצוות, אלא לנסות ולחפש להן הסבר שיקרב אותן להבנתנו האנושית. כאן נכנסים התפילין של ראש, המסמלים כנ"ל את המחשבות וההגיון.
אך הסיום הוא דווקא בתפילין של יד. זהו רמז לכך שבסופו של דבר אנו יוצאים מן המעשה וחוזרים אליו. גם אם לא הצלחנו להבין הכל, גם אם לא נצליח לעולם, הרי שבבסיס עומד המעשה והצווי האלוקי לשמור אותו. הנסיון לחפש הסברים הוא ברוך, אך אינו יכול להחליף את קבלת הציווי האלוקי.
ומכאן למבנה השונה של שני סוגי התפילין. הרב לאו, כותב בשם הוגי דעות כי חלוקת הפרשיות בתפילין של ראש מסמלת כי היהדות מכירה בחילוקי דעות מחשבתיים בגוונים וניואנסים של הגות ובוויכוח פורה שהוא לגיטימי בהחלט. אך כאשר אנו עוברים לעולם ההלכה, עולם המעשה, אין מקום לזרמים שונים, ההלכה היא אחת ויחידה והכל כפופים למרותה.
ההסבר של משמעותן של תפילין של יד כסמל למעשה ושל ראש כסמל למחשבה, עשוי להסביר גם את ההבדל בכיסוי. את מעשיו הטובים של האדם הוא צריך לשמור לעצמו. מידת הענווה דורשת מן האדם שלא יכריז על מעשה טוב שעשה בראש חוצות, אלא יעשה אותו ללא כוונת פרסום. אך כאשר יש לאדם דעות נכונות, מחשבות טובות, אין מן הראוי שישמור אותן לעצמו, כאן דווקא הפרסום מועיל.
יעקב (יוקי) מאיר
תורה מציון, יבנה
מונטווידאו, אורוגוואי.