בפרשה השנייה של קריאת שמע כתוב בתורה "ואספת דגנך", מהי כוונת התורה באמירה הזו? האם יש כאן הנחיה מעשית שכך צריך לנהוג, או שיש כאן רק ציון עובדת חיים שהיא לאו דווקא אידיאלית? בענין הזה נחלקו (ברכות לה ב) רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי. רבי ישמעאל רואה בכתוב הנחיה לדרך חיים המשלימה לכתוב אחר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה", שממנו לכאורה משמע שעל האדם לעסוק בלימוד תורה בלבד, וכדי שלא נטעה לומר ש"לא ימוש" הוא ככתבו, אומרת לנו התורה: "ואספת דגנך" - "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". ואילו לרשב"י הכתוב: "ואספת דגנך" הוא קביעת עובדה למצב שאינו אידיאלי, "בזמן שישראל אינם עושין רצונו של מקום" אבל כשישראל יעשו רצונו של מקום מלאכתם תעשה על ידי אחרים והם יוכלו ללמוד תורה יומם ולילה.וכנגד דבריו של רבי ישמעאל שואל רשב"י: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?!". לפי דברי רשב"י משמע שעל האדם לכתחילה במצב האידיאלי להקדיש את כל זמנו רק ללימוד תורה,
ולכאורה דעתו זו של רשב"י סותרת את אשר מובא בשמו (מנחות צט ב): ש"אפילו לא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש". שמדבריו אלו משמע שלא זו בלבד שאין האדם חייב ללמוד כל היום כולו, אלא שהוא מקיים את הכתוב: "והגית בו יומם ולילה" גם במינימום של אמירת מעט דברי תורה (קריאת שמע) בבוקר ומעט בערב. [אמנם המינימום הזה אינו אידיאלי, על כן אמרו שם בגמרא ש"דבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ", ופרש"י: "שלא יאמר בקריאת שמע סגי (מספיק), ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה"] ואילו רבא אמר שם: ש"מצוה לאומרו בפני עם הארץ". כך או כך לכאורה יש כאן שתי דעות הפוכות של רשב"י?
אחת האפשרויות ליישב את הסתירה שבדברי רשב"י היא לומר: שדעה אחת נאמרה על ידי רשב"י בתחילה ולבסוף חזר בו, וסדר הדברים הוא כך: בתחילה (במסכת ברכות) היתה דעתו של רשב"י שעל האדם להקדיש את כל זמנו ללמוד תורה בלבד, ובדעתו זו הוא החזיק גם לאחר שיצא בפעם הראשונה מן המערה (שבת לג ב) ולכן כאשר ראה בני אדם חורשים וזורעים, הטיח בהם: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", ורשב"י שם אינו מסתפק באמירה זו בלבד אלא עבר לתגובה מעשית "כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף". ועל תגובתו זו של רשב"י אמרה להם בת־קול מן השמים: "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!". ואז חזרו לשבת במערה עוד שנים עשר חודש, וכפי הנראה שם במערה נתגבשה ברשב"י דעה חדשה, ואחרי שנה של ישיבה שנייה במערה אנו רואים אצל רשב"י התנהלות חדשה מיד לאחר צאתו השנייה מהמערה, כפי שמסופר שם, שעל כל מקרה שהיה רבי אליעזר בנו מכה היה רשב"י מרפא, הבן הצעיר עדיין ממשיך בדרכם הישנה ואילו רשב"י בינתיים התמתן ומלמד זכות על המוני העם ומגלה לבנו את שיטתו החדשה: "די לו לעולם אני ואתה". כלומר אין פתרונות של בבת אחת לתיקון העולם, אלא צריך להתחיל לתקנו במעגל פנימי מצומצם של לומדי תורה המקדישים את כל זמנם ללימודה והפצתה, ולאט לאט להרחיב את המעגל הזה, להגדיל את השורות, ובמתינות ובהדרגה לרומם את החברה לרמה רוחנית גבוהה יותר. ואולי בשלב הזה אחר צאתו השניה מהמערה נאמרה דעתו החדשה של רשב"י : "שאפילו לא קרא אדם קריאת שמע אלא שחרית וערבית קיים לא ימוש".