(יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: (יג) וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: (פרק ז)
מהי משמעותה של ההבטחה "וַאֲהֵבְךָ" בתחילת פסוק יג? האם שמירת הברית והחסד המובטחת בפסוק הקודם אינה בגדר אהבה?
לדעת האלשיך הקדוש אכן ההבטחה "וַאֲהֵבְךָ" שבפסוק יג היא דרגה חדשה של אהבה, שבני ישראל מובטחים עליה כשכר שמירת המצוות; כך הוא כותב:
הנה כתבנו שיקרנו עם ה אלהינו כמלך האומר לבן אהובו, הנה עד כה הטבתי לך על שאהבתי את אביך, אך מעתה היה לי לבן חיל לאשר אני מצוה אותך ולא תצטרך לשאטיב לך על אהבת אביך כי אם שאאהב אותך מצד עצמך כאשר אהבתי את אביך ואיטיב לך על אהבתי אותך, ואניח אהבת אביך שמורה לך לעת תצטרך לדבר גדול ועצום מאד. ועל דרך זה אומר הוא יתברך ושמר ה אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע אל אהבת אבותיך שיהיה שמור לך לעתיד. אך כל מה שאטיב לך בין כך ובין כך לא יהיה רק על מה שתהיה גם אתה אוהבי כאבותיך, וזהו ואהבך כו.
אכן שמירת הברית והחסד נובעת מהאהבה, אך לא מאהבה עצמית של ישראל אלא מאהבת האבות. מתוך שהקב"ה אהב את האבות הוא מיטיב גם לבניהם אחריהם. לא הטבה מתוך אהבה עצמית לישראל יש כאן אלא חסד יש כאן מתוך אהבת האבות. אולם הקב"ה חפץ לרומם את היחסים בינו לבין ישראל, להפוך את האהבה לאהבה עצמית לישראל. אולם הדבר תלוי בישראל; אם ישמרו בני ישראל את המצוות יזכו לאהבה עצמית, אהבה הנובעת מתוך מעשיהם שלהם, ולא בזכות אבותיהם.
אמנם גם לאחר שיזכו ישראל לאהבה עצמית להם, עדיין יש מקום לאהבת האבות, אך זו שמורה "לדבר גדול ועצום מאד". הברית והחסד המובטחים לישראל בגלל אהבת אבותיהם אכן שמורים לישראל לעתיד, לזמנים מיוחדים שבהם יהיה בהם צורך - "וְשָׁמַר ה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" - אך היחסים הסדירים, השגרתיים, בין ישראל לאביהם שבשמיים ראוי שיהיו מבוססים על אהבה שזכו לה הם עצמם כתוצאה מאהבתם לקב"ה ומקיום מצוותיו.