"והיה עקב תשמעון". למה שינתה התורה מדרכה ולא כתבה בפשטות: "והיה אם תשמעון"?
מה רצתה לומר במילה "עקב"?
רבי נתן כותב, שכל הברכות העצומות שבאות בהמשך הפסוקים: ברכה ופריון ובריאות ושפע והצלחה בכל, הכל תלוי ב"עקב" הזה!
כשאדם במקום טוב, כשהכל מובן וברור ונעים, כשהלב שקט והחיים מתנהלים בטוב וברחמים, זה קל לשמוע בקול השם ולעשות רצונו.
אבל כשכלום לא ברור, בלי כוח ובלי מוח, צער ואכזבה על כל צעד ושעל, כבר לא פשוט לשמוע כלום.
אבל אם למטה ב"עקב", למרות גלי הרעש במוח ובלב, מצליחים לשמוע את קול ה' ולעשות רצונו, דווקא אז מגיעות כל הברכות!
"וזהו "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", היינו כשהאדם בבחינת עקב ורגלין, שירד ונפל לדיוטא התחתונה, שהיא עקב ורגלין, וזהו הן בפרטיות לעניין האדם הפרטי בעצמו, הן בכלליות הדורות, שהוא בחינת עקבות משיחא, שאז מתגברת הסיטרא אחרא מאוד, ואז - אם "תשמעון את המשפטים האלה", לידע שעדיין ה' עימכם, אז - "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד שנישבע לאבותיך".
מה צריך לשמוע במצבים הכי ירודים? "שעדיין ה' עימכם"!
אחרי כל הטעויות, למרות אטימות הלב והמחשבות הרעות במוח, השם יתברך נמצא איתי. איתי ממש, לצידי ובתוכי ומסביבי.
"ה' איתך ועימך ואצלך, קרוב אליך תמיד, אל תפחד", אומר רבינו הקדוש לכל אחד ואחד מאיתנו.
מה שמוטל עלינו זה רק דבר אחד. להחליט להאמין בזה.
אם נשמע את קול ה' גם במצבים השפלים של ה"עקב", אם לא נשכח את אהבתו ונמשיך בכל מצב תמיד לחפש את קירבתו, אזי על ידי זה דווקא נעלה משפל המדרגה לרום המעלות. כך - נעמוד במבחן ונוכיח נאמנות עמוקה לאין קץ למלך העולם ומנהיגו. וזה. רק זה, המבחן שלנו.
גם הגמרא מציינת את ההתחזקות באמונה כמבחן האחרון של הדור האחרון: "בא חבקוק והעמידן על אחת. צדיק באמונתו יחיה". (מסכת מכות דף כ"ד)
וכך לימד רבי נחמן בעניין זה: "כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח), כי דווקא מתוך המעבר במצבים של שפלות והרחקה יכול האדם לזכות באמת לקרבת אלוקים אמיתית ונצחית.
תחושת ההתרחקות מצילה אותנו מטומאת הגאווה וההתנשאות, ומדרבנת אותנו להמשיך ולעשות טוב. התרחקות כזו - היא תכלית ההתקרבות.
כשאנו פועלים גם ללא תחושת הצלחה וקירבת ה', אנו מוכיחים שכוונותינו רציניות וכנות, בלי שאיפות לרווחים מזויפים של כבוד ויוהרה ולומדים להיות ענווים באמת.
על עבודה קדושה זו אנו מכריזים כבר ביום ברית המילה של כל ילד יהודי, כשאנו אומרים: "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך" (תהילים ס"ה ה').
הזוהר הקדוש מסביר, שיש כאן שלוש דרגות של קדושה, שהאדם צריך להיכנס בהן: חצר ("חצריך"), בית ("ביתך") והיכל ("היכלך")
על מי אומרים כאן, בעצם, "אשרי"? על האיש שה' בחר בו לקרבו אליו? הלא מילת אשרי מתייחסת תמיד למעלת האדם, מעלה שקנה בכח בחירתו, כמו "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהילים א' א') או "אשרי איש שלא ישכחך" (מתוך סידור התפילה), איזו מעלה יש במעשי האיש, שה' בחר בו לקרבו אליו?
אלא שגם כאן, מבאר רבי נתן, מתייחסת המילה אשרי למעלת האדם ועבודתו. העבודה היא - "ישכון חצריך", ופירושה הוא: אשרי מי שיש לו את הכח והסבלנות לשכון בחצרות הקדושה, למרות שעדיין לא מניחים לו להיכנס לבית ולהיכל (על פי ליקוטי הלכות חושן משפט הלכות חלוקת שותפים ה' סעיף ט').
אשרי מי שממתין גם ב"עקב", גם בנמיכות הרוחנית של אחרית הימים, והוא הוא אותו בחר ה' לקרבו, עד שנזכה כולנו גם להמשך הדברים: "נשבעה בטוב ביתך, קדוש היכלך", כשנראה במו עינינו את כל ישועות ונחמות ישראל.
כך לימד רבינו הקדוש:
"מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה - חַיָּיו חַיִּים וְהוּא מְבַלֶּה יְמֵי חַיָּיו בְּטוֹב תָּמִיד, כִּי כְּשֶׁהוֹלֵךְ לוֹ כָּרָאוּי וְיֵשׁ לוֹ טוֹב בְּוַדַּאי טוֹב לוֹ וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵינוֹ כָּךְ (דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין מִתְנַהֵג לוֹ כְּסֵדֶר וְיֵשׁ לוֹ יִסּוּרִין חַס וְשָׁלוֹם) גַּם כֵּן טוֹב, כִּי הוּא בָּטוּחַ שֶׁאַף עַל פִּי כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם עָלָיו לְהַבָּא וְיֵיטִיב אַחֲרִיתוֹ. כִּי מֵאַחַר שֶׁהַכּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי הַכּל לְטוֹבָה.
אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה, חַס וְשָׁלוֹם, חַיָּיו אֵינָם חַיִּים כְּלָל. כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁעוֹבֵר עָלָיו אֵיזֶה רָעָה, שׁוּב אֵין לוֹ שׁוּם חִיּוּת, כִּי אֵין לוֹ בַּמֶּה לְנַחֵם עַצְמוֹ כְּלָל מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה כְּלָל, וְאֵין לוֹ שׁוּם חִיּוּת וְשׁוּם טוֹב מֵאַחַר שֶׁהוֹלֵךְ בְּלִי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבְלִי הַשְׁגָּחָה רַחֲמָנָא לִצְלָן. אֲבָל עַל יְדֵי אֱמוּנָה מַה טּוֹב וְיָפֶה הַחִיּוּת שֶׁלּוֹ" (שיחות הר"ן נ"ג)
באדיבות לב הדברים