אחד הפסוקים מפרשתנו מהווה את המקור ממנו שאבו רבותינו אנשי כנסת הגדולה את הפתיחה שבה אנו פותחים את תפלת העמידה שלוש פעמים ביום "כי ד' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדני האדנים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד".
אומרת על כך הגמ' במסכת יומא צ"ט: שמשום כך נקראו אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה. שהרי משה אמר בפסוק הנ"ל "האל הגדול הגבור והנורא" וירמיה אמר נכרים מקרקרין בהיכלו היכן נוראותיו לכן הוריד את המילה נורא; דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו ולכן הוריד את המילה הגיבור; (ומעניין הדבר שאת התואר הגדול אף אחד אינו מוריד, שהרי מורה על מידת החסד של הקב"ה שאינה חסרה, שהרי גם שאר האומות הינם בניו של הקב"ה) עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ואמרו דוקא דברים אלו מראים על מידותיו אלה של הקב"ה, והחזירום דרך התפלה. ועלינו להבין מה משמעויותיהם של תארים אלו שבהם משתמש משה בכאן ומדוע משתמש הוא בהם?
תארים אלו שבהם אנו גם פותחים את תפלת העמידה, הינם כנגד שלושת האבות, כפי שאנו אכן אומרים בתפלה: "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, האל הגדול הגבור והנורא" גדול כנגד אברהם גבור כנגד יצחק ונורא כנגד יעקב. תארים אלו הינם בעצם מבטאים את מידותיו של הקב"ה כפי שהכירו כל אחד מהאבות בצורה יחודית - אברהם אבינו המגלה לעולם את מידת החסד מגלה בעולם את גדולתו של הקב"ה כבורא: כאשר האדם מתעורר לתודעה שהוא נברא, הוא מגלה בד בבד את דאגתו של הקב"ה לו וזו היא השגת גדולתו. אין כאן הגדרה מטאפיסית או תיאולוגית של הבורא, אלא, גילוי של בחינה או מימד מוסרי - מידת החסד - המבטאה את השורש של היחש לזולת. שהרי הגדולה האמיתית היא זאת היכולה להיות נגישה לכל מאן דבעי. ועצם הבריאה בבחינת "עולם חסד יבנה" מגלה לעולם את גדולתו של הקב"ה בחסדו האין סופי.
יצחק אבינו, הצדיק של מידת הדין, מגלה לעולם את המוחלטות של הדין הדורש מכל יציר אלקי להצדיק את מציאותו בעולם. למסירות נפש זו היה יצחק מוכן להקריב את עצמו כקרבן שעלינו לזכור לא היה אמור להתרחש ולכן לא התרחש, שכל הנסיון היה בעקידה דוקא. ויצחק מעיד על כך שקיומו של הנברא בעולם הינה בבחינת "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" שרק רצונו של הקב"ה להשאירו בעולם מקיימת אותו ואם היה נעזב היה חוזר אל הלא כלום.
יעקב אבינו צדיק של איחוד המידות, היכן שחסד ואמת נפגשו מגלה לעולם את מידת הרחמים של הקב"ה שמכונן על צדק את ההויה שנתנה לו בחסד. במידתו מידת האמת "תתן אמת ליעקב" מתגלה הקב"ה בנוראותו שהרי האמת הינה נוראה, דהיינו מעוררת את יראת הרוממות, כפי שבא לידי ביטוי בהתעוררותו של יעקב ממחזה הסולם באמרו "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם וגו'".
שלש מידות ותארים אלו אוחדו ע"י משה רבינו בבואו לומר לדור הנכנסים לארץ בזכות מה הם נכנסים לארץ והוא אומר להם כפי שאומר במקומות אחרים גם בפרשתנו "לא מרובכם כי אתם המעט" והסיבה שנבחרתם היא "רק באבותיך חשק ד' ויבחר בזרעם אחריהם" אך כאן יכלו האומות לומר שהקב"ה משוחד הוא לכן בא הפסוק ומסיים "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד" לא כהעדפה או כאפליה מתקנת בחר בכם ד', אלא משום מה שאמר לאבותיכם "אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידיה ליעקב לחק", רק מתוך קישור אל מסורתו של העם, אל מידותיהם של שלושת האבות, יכולים אנו לבא לרשת את הארץ ובל נחשוב שבזכותינו אנו עושים כי עם רק זכותם תגן עלינו.
וזה מה שבאו אנשי כנסת הגדולה לעשות כאשר החזירו עטרה ליושנה בהשיבם לתפלה את מה שהחסירו ירמיה ודניאל; כאשר השיבו את ריבונותו של ישראל על ארצו בזמן בית שני. ובגילויים שדוקא דברים אלו שאותם ראו ירמיה ודניאל כממעיטים ממידותיו של הקב"ה הם דוקא המגלים מידות אלו לכל באי עולם, כפי שיתגלה במהרה בימינו כאשר יבואו כל בשר יחדיו כי פי ד' דיבר.
האל הגדול הגיבור והנורא?
מה משמעות התארים אותם אנו אומרים בפתיחת תפלת שמונה עשרה שמקורם בפס' מפרשתנו "האל הגדול הגיבור והנורא"
