הנזיריות היא תופעה הקיימת בכל הדתות הן במזרח והן במערב. הנזירות כשמה כן היא - התנזרות ממנעמי העולם או אף מן החברה עצמה. הנזיר מתבודד לו במדבריות או במערות, רחוק מכל ציוויליזציה, ובכך הוא חושב לעבוד את בוראו או להגיע לאיזושהי התעלות רוחנית שתביא לו גאולה.
נקל לראות כי תופעת הנזירות היהודית הינה שונה בתכלית. הנזיר אינו נדרש אלא להימנע מאכילת ענבים ושתיית יין; לא להיטמא למתים ולא להסתפר. אין התנזרות מחיי חברה או משפחה. אף על פי כן, היחס אל הנזיר הוא שלילי. וכך כותב הרמב"ם, תוך שהוא רומז לנזירי אומות העולם:
"שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אישה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא" (דעות פ"ג ה"א).
אעפ"כ, בדורות האחרונים, אנו נתקלים בחברות שלמות המחזיקות לכאורה בתורת ישראל, המתבודדות ומנסות להתנתק מן הציבור הכללי. יושבות במעין גטאות ועוסקות ברוחניות המנותקת במכוון ובמוצהר מעולם החומר. אם התורה המליצה על נזירות בעקבות שחיתות מוסרית: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (סוטה ב' ע"א), הרי שכיום הפכה המעין נזירות לאידיאל חברתי-דתי מוביל.
מעתה לשיטתם, העולם מחולק לרוח וחומר, כמעין עולם בעל סולם ערכים מנוגד. מתוך כך על האדם ה"ירא שמיים", לעשות כל שביכולתו לברוח אל הקצה האחר מחומר, חומריות ועשייה.
אולם, לעומת דעות אלה, שקשה למצוא להן מקור בתורת ישראל, ניצבת התפיסה הרואה את עולם התורה כעולם המשלב בין רוח לחומר. ויותר מכך, לא רק שילוב בין הערכים השונים, אלא שיש כאן אחדות ערכית הכוללת שני מימדים - רוח וחומר, תורה ועשייה כמכלול אחד. אנחנו רוצים מעורבות, ולא בריחה או התנזרות.
על מנת להבהיר יותר נקודה עקרונית וחשובה זו, נביא את דברי הרב קוק שכתב (שמונה קבצים, ג' שס"ו) כי: "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתעניינות בעולם ובחיים וכל אשר בם". דווקא ההתגברות הרוחנית היא המחזקת את עולם החומר והעשייה. אולם "רק בזמן החורבן, וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את תעודתו אז במעמדו הרוחני המופשט, השריש ר' שמעון בן יוחאי את דרכו לפרישות מחיי עולם בשביל חיי שעה, וגם על זה יצאה מחאה שמימית". ההתנתקות מעולם החומר תוך התבודדות במערה, כפי שעשה רשב"י, הייתה המלצה ליחידים, וגם על זה יצאה מחאה משמיים בדמות הבת-קול: "להחריב עולמי יצאתם!". אך גם הוראה ליחידים זו, אליבא דהרב קוק, הגיעה לסיומה עת חזר ישראל לארצו לאחר גלות אלפיים, והרצון להחזיר את תורת ישראל למלוא קומתה הרוחנית-מעשית: "אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה והצורך המעשי של הסדורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלו הכללי, הרי הם הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו, יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו".
הרב קוק הוא נועז מאוד בגישתו. לא זו בלבד שיש שילוב בין רוח לחומר, אלא שהעיסוק בעולם החומר "הם הם גופי תורה". אין בכלל חילוק, לשיטתו, בין רוח לחומר. הכל אחד ומאוחד. התורה שזורה בכל רובדי החיים ומתוך כך כל מי שיחיה את חייו על פי התורה ולשם שמיים, הוא מקיים תורה במובנה העמוק בכל רגע מחייו, בין אם הוא לומד ובין אם הוא עושה.
אין מקום להתבודדות והתבדלות, ובודאי שאין מקום לשלילת עולם החומר והעיסוק המעשי בשכלול העולם. כל אלה הם חלק מגופי התורה ממש. נמצא, כי התורה איננה רק בלימוד, אלא גם ואולי בעיקר - במעשה בעולם החומר. בזאת עסוק היהודי בגופי התורה ממש, הן בשעת לימודו והן בשעת עיסוקו לפרנסת ביתו.
כך חווים את תורת ישראל כל היום כולו. כך מתקנים עולם במלכות שדי. כך הופכים את התורה לאור לישראל ואור לגויים.
הכותב משמש כרב ביכנ"ס לצעירים בפתח תקוה ומרצה במכללת אורות