בפרשת נשא נמצאת הברכה המשמעותית ביותר בתורה, ברכת הכוהנים. קריאה בה מעוררת מחשבות הרהורים והתבוננויות, על מושג הברכה. הפסקנו לברך, ברכות נותנים זקנים וצדיקים שלרבים מאתנו הם זרים. אחרים דווקא נמשכים אל נותני הברכות, אבל רואים בהם אנשים מיוחדים. הם עצמם אם הם אנשים פשוטים, לא יברכו את חבריהם או בני משפחתם [להוציא את הברכה שנוסחה קבוע, ברכת הבנים הכוללת את ברכת הכוהנים]. בואו ונקרא את פרשת ברכת הכוהנים, מתוך התבוננות בה כשהיא לעצמה ומתוך חיפוש אחר הברכה היכולה להופיע בעולמנו:
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:
כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.
מבחינת תוכן הברכה, יש בה שלושה חלקים. בחלק הראשון יש ברכה ושמירה. אלה הם שני מושגים הפכיים ומשלימים זה את זה. הברכה היא שופעת וזורמת ופורצת את גבולות האני אל האחר, השמירה עצורה, שמה גבול המשגיח ומפקח שלא יאבד השפע שניתן. רש"י מתאר זאת בתמונה יפה הלקוחה מהמדרש:
יברכך. שיתברכו נכסיך.
וישמרך. שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיוון שבאים ליסטים עליו ונוטלין אותה ממנו, מה הנאה יש לו במתנה זו? אבל הקדוש ברוך הוא, הוא הנותן הוא השומר.
בחלק השני באה הארת הפנים והחן. אלה הן תוספות למתנה שאינן כמותיות. אפשר לתת מתנה שערכה מאה שקלים ללא הארת פנים. פניו של הנותן מכורכמות, והוא נותן בכך למקבל תחושה רעה של בושה ואשמה. אפשר לתת אחרת, עם הארת פנים. רש"י מסביר -
יאר ה' פניו אליך - יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות.
הצחוק היוצר קלילות והצהוב שהוא ביטוי לאור הנוהר מבפנים מתוך הנותן, מוסיפים איכויות לא כמותיות למתנה. איכויות אלה חשובות לאין שיעור מתוספת כמותית. אם אקבל מתנה שערכה עשרה שקלים עם פנים שוחקות ופנים צהובות, אהיה מאושר עשרת מונים מאשר אם אקבל מתנה שערכה עשרת אלפים שקלים עם פנים חמוצות ואפורות. את הביטוי 'ויחונך' מסביר רש"י כך:
ויחונך. יתן לך חן.
יש משהו שקוראים לו חן, אולי זה הcharm האנגלי שבצרפתית הוראתו כישוף וקסם. יש אנשים שיש להם את זה, והזה הזה מתווסף לאישיותם המאירה. הנתינה השלימה היא היכולת להעביר את החן הזה אל המקבל. ראו בתורה הראשונה של רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן, חידושים מופלאים בתורת ה'חן' הגורמת לאפשרות של דיבור וקבלה בין האני לבין האחר.
החלק השלישי מברך את המתברך בכך, שה' ישא את פניו. מהי נשיאת הפנים? רש"י מסביר:
ישא ה' פניו אליך. יכבוש כעסו.
אבל הסיפור יותר מורכב. הוא נחשף בסוגיה התלמודית הבאה:
שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל:
"כתוב בתורתכם "אשר לא ישא פנים" [דברים י'] וכתוב: "ישא ה' פניו אליך" [והרי זו סתירה]?!"
נטפל לה רבי יוסי הכהן. אמר לה:
"אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שנושה בחבירו מנה וקבע לו זמן בפני המלך ונשבע לו בחיי המלך. הגיע זמן ולא פרעו, בא לפייס את המלך ואמר לו [המלך]:
"עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך"...
עד שבא רבי עקיבא ולימד: כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין..."
(ראש השנה, י"ז ע"ב - י"ח ע"א)
הגיורת מציגה סתירה בין ברכת הכוהנים המזמינה את אלוהים לשאת את פני המבורך (חישבו על הדימוי החושני. האיש נזוף, פניו נפולות, ואלוהים נושא את הפנים שלו ומרים אותן למעלה) כלומר להפלות אותו לטובה, לכבוש כעסו (כרש"י) ולא להעניש אותו על פי המגיע לו - ובין ההוראה כי אלוהים לא מפלה ולא נושא פנים.
אולי השאלה איננה רק שאלה למדנית, אולי היא משקפת את תחושתה הקיומית של הגיורת כי אלוהים ובניו עלי אדמות נושאים פנים לחבריהם החזקים בחברה ואילו היא הזרה מופלית לרעה.
רבן גמליאל שותק. אולי הוא חושב שהיא צודקת, או לדעתו ברכת כוהנים מזמינה את אלוהים להתנהלות לא תקינה (כך מנקודת מבטו של רבן גמליאל המנהיג). רבי יוסי הכהן ורבי עקיבא מציעים פתרונות לסתירה, אבל נראה שאלה פתרונות חלשים. אל מול עמדתו של רבן גמליאל עומדת ברכת כוהנים ובשלב השלישי העליון שלה מברכת את המבורך שאלוהים יתייחס אליו באופן מיוחד, ישא את פניו ויביא שלום לחייו.
לאחר הברכה מופיעה הוראה לכוהנים כיצד לברך. הם נקראים לשים את שם אלוהים על בני ישראל המבורכים, ואז יברך אותם אלוהים. אותם - או את בני ישראל או את הכוהנים, אך מהי שימת השם? רש"י מורה כי הכוונה לברכה בשם המפורש. אולי אפשר להציע הצעה נוספת. קריאת השם בתורה היא בחירה במילה המעצבת את המציאות. אלוהים מחפש לאדם עזר כנגדו, בורא חיות ומביא אותן לאדם לראות מה שם יקרא להן. אפשר להבין שהשאלה האם ימצא העזר תלויה בשם שקורא האדם. קריאת השם היא הבניה של המציאות והיא הקובעת את התאמתה לאדם. הכוהנים מבנים את המציאות על ידי שימת שם אלוהים על המבורכים, בכך הם יוצרים מציאות הקשורה לאלוהים. במציאות שכזאת אלוהים מברך את מבורכיו.
מעתה נלמד כיצד מברכים, ומדוע האדם המודרני הפסיק לברך. האדם המודרני הפסיק לברך כי הוא לא מאמין בשפה, הוא לא מאמין שאפשר להבנות מציאות יפה ומבורכת. נדמה לו שהכל רע ואפור. אם נשוב להאמין במילים, ביכולת שלנו לברוא עולם בעזרתן, נשוב לברך. כי מה היא הברכה? נתינת מילים טובות לאחר, תוך אמונה שהמילים יכולות להיהפך למציאות.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים