בנוגע לפרשת סוטה המופיעה בפרשתנו, ועל בסיס הקִרְבָה הפונטית בין 'סוטה' ל'שוטה', ריש לקיש מלמד אותנו כלל גדול בתורת החטא: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג.). או במילים פשוטות יותר: אם אני חוטא, אני שוטה. וכן להפך כמובן.
קודם כל, נשים לב שהמילה חטא קרובה למילה הַחְטָאָה. כלשון הפסוק (שופטים כ 16): "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה, וְלֹא יַחְטִא". כי בעצם, כל פעם שאני חוטא, אני מחטיא את המטרה שלי. כל חטא הוא הַחְמָצָה: יכולתי לקלוע אל המטרה אבל החטאתי ופספסתי. רגע, בעצם חייבים לחזור שלב אחד אחורה: כדי להחטיא, אני צריך שתהיה לי מטרה בכלל! הווה אומר: לפעולות שלנו ולמעשי ידינו אמורה להיות מטרה וכוונה, וכשאני חוטא, אני מפספס את המטרה הזו.
העיקרון לפיו לחיינו יש מטרה נשמע אולי פשוט אבל הוא ממש לא: רבים הם אנשי המדע והרוח שדווקא איבדו את הרוח ומסתכלים על החיים כאל אוסף של מקרים ללא כל כוונה. כנגדם, ראוי להכיר את ויקטור פרנקל, אחד מגדולי הפסיכולוגים בדורות האחרונים, שהבחין בתופעה הזו וזיהה בה את אֵם כל החטאים: אדם ללא מטרה ומשמעות לחייו הוא אדם לא בריא בנפשו. הוא אדם ריק, מלא תסכול ודיכאון. פרנקל קרא לשיטה שלו "לוגותרפיה" - תרפיה באמצעות משמעות. אין זה פלא שהוא קרא לספר שהפך אותו לסֶלֶבּ (יותר מ-10 מליון עותקים, תרגום ל-24 שפות) "האדם מחפש משמעות". אגב, אפילו שהוא אינו דוגל בדתיות - הרבי מלובביץ' תמך בו באופן מסוים (יש על זה סיפור מאוד מרגש...). כי היעוד, הפשר והמשמעות לחיים הם אבני היסוד לכל התורה כולה - הם התשתית. כשאנחנו יודעים בוודאות מהי מטרתנו, ולשם מה אנו חיים, אין לרוח השטות כל אחיזה במעשינו. רק כשאין לנו מטרה חדה וברורה, נושפת הרוח כדי להפיל אותנו ולהסיט אותנו מהדרך אל הגשמת ייעודינו. מנקודת מבט זו, ניתן להבין בקלות ש"שכר עבירה - עבירה" (אבות ד,ב) כי התוצאה הטבעית של החטא אינה אלא ההחמצה עצמה. העונש האמיתי הוא בעצם ההחטאה המגדילה את הפער הכואב בין הרצוי למצוי.
זאת ועוד: יש בדברי ריש לקיש הנ"ל רובד עקרוני נוסף. הקביעה לפיה "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" מניחה הנחת יסוד משמעותית ביותר: רוח השטות נכנסת בנו - כלומר: מקורה לא בתוכנו אלא מבחוץ. אם כן, החטא הוא לא "קדמון" כדעת הנוצרים. לא נולדנו חוטאים, והעבירה לא באה בילט-אין בתוכנו, כמו תולעת שנוצרה כביכול יחד עם התפוח. לא, אנחנו היהודים יודעים שהחטא הוא חיצוני לאדם ולא חלק ממהותו. הטוב, ה'חלק אלוה ממעל', הנשמה - הם תושבי הקבע המקוריים שבתוכנו. לכן, כשרוחות רעות נושבות מעלינו, אל לנו להתבלבל מכוחם ומעוצמתם המדומים. כשמבינים שהרוח לא באה באמת מהמהות שלנו, אפשר להתייחס להצעותיה כהמלצות בלבד ולא כפקודות שלא ניתן לערר עליהם. הרוח הרעה באה וכאילו ממליצה: "ומה היה קורה אם לא הייתה משמעות לחיים שלך? מה היית עושה אם היית שוכח את היעוד שלך?" אין בעיה בעצם הצעות אלו. השאלה נובעת מתוקף תפקידה של הרוח הרעה. הרי כולנו מקבלים הצעות שונות ומשונות במשך היום (לשתות את הקפה הזה, ללבוש את המותג הזה, ללמוד בחוג הזה וכו') אבל ברור לכל אדם בריא בנפשו: אין זה אומר שעלינו לציית. הבעיה מתחילה כשאנו מתחילים לקחת את ההצעות ברצינות תהומית. לפי הזוהר, היצר הרע אמנם עושה ככל יכולתו כדי להפיל אותנו בפח אבל הוא בעצמו משרת את המלך, ולכן רצונו האמיתי הוא לראות את האדם מתגבר על פיתויו ועושה את רצון המלך. היצר והפיתויים שלו רק עושים את העבודה שלהם ולא באמת רוצים שנתפתה.
זוהי תפיסה לפיה האדם והעולם מלאי טוב ואופטימיות. כשברור לי שרוח השטות לא נובעת מהמהות שלי, כשאני יודע שהיא רק עושה את ג'וב שלה, כשברור לי מה היעוד שלי בעולם - אני יכול להרשות לעצמי להשאיר את כל הפיתויים על מפתן דלת התודעה שלי, כמו מוכר מעצבן שמכיר סוף סוף בערך ובפרופורציה האמיתיים שלו דווקא כשאני אומר לא בבטחה: תודה, אבל לא תודה. אני לא מעוניין בסחורה שלך. אני לא חייב לך כלום. אני בן אדם חופשי.
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.