פרשת ניצבים פותחת בברית הנכרתת בין ריבונו של עולם ובין עם ישראל. ברית היא הסכם בין שני צדדים, ותנאי הכרחי לה הוא הגדרת כל אחד מהצדדים. בשפת התנ"ך - שלא כבשפות מאוחרות יותר - מיהו אלוהים ברור מאליו. את הצד השני - עם ישראל, צריך להגדיר.
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.
הגדרת הקבוצה כוללת את שני הקצוות ואת התווך: הקצה העליון בהיררכיה - ראשי השבטים, הזקנים והשוטרים. בתווך - כל איש ישראל. הקצה התחתון הכולל גם את הגרים התושבים - הפועלים הזרים שאינם יהודים, וחוטבי העצים ושואבי המים שהם המעמד התחתון בין הפועלים הזרים שאינם יהודים. כך כותב רש"י בצטטו את מדרש תנחומא:
על פי פשוטו של מקרא הגבעונים הצטרפו ללא גיור, והם הגרים התושבים. סימון הקצוות נובע מכך, שלא ברור מאליו שהם כלולים בברית. הברית היא מחויבות חריפה וקשה, יש נטייה לעילית החברתית לפטור את עצמה מהעול המכביד. מן הצד השני יש נטייה להדיר את השכבות החלשות, להוציא אותן מהכלל ולא להכיל אותם בהגדרת הזהות הנובעת מהברית. על כן מדגישה התורה שכולם כלולים בברית. אבל התורה לא מסתפקת בכך בהגדירה את הקבוצה 'ישראל' העומדת בברית:
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.
מי ש'איננו פה עמנו היום' יכול להתייחס למי שנמצא מחוץ למקום בו מתקיים טקס כריתת הברית, או למי שנמצא מחוץ לזמן בו מתקיימת הברית. בהתאם לנסיבות האפשרות השנייה נראית סבירה יותר, וכך אמנם פירש רש"י:
ואף עם הדורות העתידים להיות.
כיצד תיתכן ברית, חוזה משפטי מחייב, עם מי שעדיין לא קיים? מדוע שבן הדורות הבאים יראה עצמו מחויב להסכם שהוא עצמו עדיין לא היה בעולם בשעה שנחתם? האברבנאל מביא קושיה זו, וכך הוא כותב:
כי מי נתן כוח לדור המדבר שעמדו רגליהם על הר סיני לחייב את אשר יקומו מאחריהם שמה באמרו 'נעשה ונשמע' ולעוברם בברית השם יתברך... עד שיחייבו אותם בכל דברי התורה והברית אשר כרתו ולהעניש לזרעם אחריהם כמו שייראה מזה הכתוב ובכל מקום שנמצא בפיהם זיכרונם לברכה 'מושבע ועומד מהר סיני' (שבועות כ"ב עמוד ב') שזה לא ייתכן מן הדין?!
הפתרון של האברבנאל לחידה הזאת, הוא שהחיוב הוא כמו חיוב ממוני. אדם חייב כסף לחברו ומת, הרי יורשיו יורשים גם את החוב. כך עם ישראל לדורותיו, יורש את החובה שנטלו על עצמם אבותם בבואם בברית עם ריבונו של עולם.
הפתרון הזה שגוי לדעתי, הוא נובע מחוסר הבחנה בין 'חוב' לבין 'מחויבות'. אם אבי היה חייב אלף שקלים לראובן, הרי שעם מותו החוב עובר אלי ואני חייב אלף שקלים לראובן. אבל אם אבי התחייב לראובן לבקר אותו אחת לחודש, היעלה על הדעת שאני אהיה מחויב להמשיך בביקורים? האם ראובן יוכל לבוא אלי בטענה לאחר שלא ביקרתי אותו 'אבל אבא שלך התחייב לבקר אותי'?
אם נחשוב על הדוגמה הזאת נמצא, דבר מעניין בעולמם של חלק מבני האדם. למרות שאי אפשר לתבוע ממני למלא את המחויבות של אבי, יש אנשים שירצו ליטול על עצמם את המחויבות הזאת. יתכן מצב בוא אומר לעצמי - 'אני רוצה ליטול על עצמי את המחויבות של אבא, להמשיך ולבקר את ראובן אחת לחודש.' האם אפשר לפרש כך את הפרשה? האם מחויבות 'כל אשר איננו פה עמנו היום' היא מחויבות שהלה נוטל על עצמו בגלל ברית האבות? נראה לי שלא. השפה של הפרשה היא שפה של חובה ולא שפה של מחויבות, חובה המוטלת על האדם ולא מחויבות שהוא נוטל על עצמו. הברית תקפה ביחס לדורות הבאים, ולא מהווה רק מצע להתעוררות עצמית לקיומה. אגב, שימו נא לבכם כי קולות דתיים עכשוויים רבים משתמשים במושג 'מחויבות' ולא במושג 'חובה'. הרקע זהה, העדפה של בחירה אוטונומית על פני חובה המוטלת עלי מבחוץ, על ידי ריבונו של עולם.
אם כן, איך נפתור את החידה? כיצד יכולה ברית לחייב את מי שאיננו נמצא בנקודת הזמן בו היא נכרתת בעולם?
אפשרות לפתרון מצויה בפסוק פלאים החותם את פרשת הברית הזאת:
הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד-עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
מה הקשר בין הפסוק הזה ובין פרשת הברית? רש"י בעקבות התלמוד במסכת סנהדרין כותב:
'הנסתרת לה' אלוהינו'. ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק י"ז) 'פן יש בכם איש...', ואחר כך (פסוק כ"א) 'וראו את מכות הארץ ההיא', והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו?
על פי פירושו של רש"י, הפסוק עוסק בהיקף הענישה על אי קיומה של הברית. הוא מורה כי הענישה היא רק על הפרה של הנגלות ולא על הפרה של הנסתרות. 'תרגעו' אומר ריבונו של עולם לבני ישראל, 'על הנסתרות אני אחראי ולא אתם.'
ברצוני להציג לכם אפשרות אחרת. הפסוק עוסק לא בענישה על אי קיומה של הברית, אלא בשאלת תוקפה של הברית ביחס לאלה שאינם עימנו פה היום. אם ישאל השואל את שאלת האברבנאל, כיצד ייתכן חיוב של מי שאיננו כאן, עונה לו התורה:
הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד-עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
אתם הנוכחים כאן, פועלים ועושים את הנובע מהברית. זאת זירת החובה שלכם. ריבונו של עולם של עולם אחראי לזירה אחרת, 'הנסתרות'. כאשר אדם חי את חייו במלאות, כאן ועכשיו, קורים דברים מופלאים ובלתי רציונאליים. דורות אחריו, בנפתולי הגלגולים של הזהות, של התרחקות והתקרבות ביחס לעולם האבות, צומחת גנטיקה רוחנית שאנשים מוצאים את עצמם לפליאתם כפופים לה. הכפיפות איננה מפאת חובה חיצונית או הפעלה של כוח, אלא מחמת צורך זהות עמוק. פתאום קם אדם, דורות אחרי שאבותיו רחקו מארצם (כדוגמה) ומוצא את עצמו מתחיל ללכת מתוך כורח פנימי אל אותה הארץ. אין לו זיכרון ביחס אליה, ולא חובה במובן המשפטי. יש לו חובת זהות. חובת הזהות היא נסתרת ומופלאה, והציות לה מעמיד את האדם אל מול מה שמעבר לו - האבות, וריבונו של עולם. הפסיכולוגיה המודרנית עסוקה בחשיפת ההכרח הדטרמניסטי הזה והשתחררות מרפאת ממנו על ידי הדיבור. יש אפשרות אחרת, לראות את הציות האוטונומי לאשר נמצא בתוכי, כפסגת האוטונומיה והזהות. כך אני כורת את הברית שכרתו אבותי, מאשר אותה, וחייב לאשר הם התחייבו.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים