(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:
פרשה זו היא תמיד הפרשה האחרונה של השנה (לפעמים מחוברת עם פרשת וילך). יש בכך רמז לעובדה שעומדים אנו לפני יום הדין. נצבים זה לא סתם עומדים. זו עמידה יציבה. יציבות זו עצמה, מקורה בדין. כשיוצאים זכאים בדין, מקבלים את הגבורה והעוצמה להמשך הדרך. הצורך לשיתוף מדת הרחמים הוא דוקא כדי לתת זמן לתשובה לפעול את פעולתה ולהביא לבסוף לזכיה בדין. וגם יוצא מכאן ששורש מדת הדין הוא בעצמו רחמים גדולים כי עדיף לאפשר למישהו להתפרנס בכוחות עצמו, עם כל היגיעה הכרוכה בכך מאשר לפרנס אותו מכספי צדקה על אף שלכאורה דבר זה נוח לו יותר - וכדברי נעים זמירות ישראל: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך".
בראש השנה נידון העולם כולו וגם כל יחיד. דין כללי ודין פרטי. נראה שגם לזאת יש ביטוי בפרשה שמתחילה בלשון רבים וממשיכה בלשון יחיד: "אַתֶּם נִצָּבִים ... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית". כבר דברנו באחת השנים הקודמות על יחסי הגומלין שבין כלל ופרט, בבחינת הכלל שהוא צריך לפרט והפרט שהוא צריך לכלל. לכן כתוב "אתם נצבים כולכם", כולכם דוקא. מציאות זו של "כולכם" אינה סתם עמידה סטטית ביחד. היא דינאמית. דורשת היא מאמץ מצד האישים הבונים יחד את הכלל באופן כזה שהכלל הוא הנותן לכל אחד את זהותו האמיתית וכל אחד תורם לכלל כולו מאישיותו הפרטית הייחודית. יש לכלל מימד וזהות משלו מעבר להיותו אוסף הפרטים. מבחינה זו, כלל קיים לפני כל פרט אפשרי שישתייך אליו במשך הזמן ההיסתורי. המחשבה של ישראל קדמה לעולם, וגם בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם. הבחינה הראשיתית הזו, היא היא המימד של הכלל הקודם במחשבה (לא רק בזמן) לכל פרט אפשרי: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:"
אבל מימוש הייעוד של הכלל בהיסתוריה מתבצע דוקא על ידי האישים הפרטים שבכל דור ודור, בהזדהותם עם הכלל או להפך היפרדם ממנו (פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה) מקרב או מרחיק את הצלחת מחשבת הבריאה, שעליה נכרתה הברית. לכן דוקא בלשון יחיד כתוב "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם" ולא למען הקים "אתכם", כי לא מדובר ביצירת עם מתוך אוסף של פרטים, שזו הדרך הטבעית אצל אומות העולם שמשפחה הופכת לשבט ושבט לעם, כקבוצה שיש לה אינטרסים משותפים וברית הגנה נגד כל יתר העולם המתחרה בו על המשאבים הקיומיים. אלא האישים הפרטים דווקא מתוך ההזדהות המאחדת עם מהות הכלל מהווים כל אחד יישום הכלל הזה במציאות וכל אחד בהתאם למימדי אישיותו מקים את העם כולו וזכות הכלל תלויה בו. על זה אומר הפסוק: "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:" "לְעָבְרְךָ", "לא כדי להעבירך", אלא 'בהזדמנות זו שבה אתה עובר מרצונך החופשי בברית ד' אלקיך'. זו הייחודיות של הברית של ערבות מואב לעומת הברית שנכרתה בסיני. שם דוקא היה גילוי המימד הלא רצוני השייך להכרח שתוכנית הבורא יתברך תצליח בוודאות. בערבות מואב מתגלה היחס לפרטים וחלקם בהצלחה ובפירותיה: התוכנית תצליח בכל אופן. האם יהיה לי חלק בה? ואיזה חלק? זו ההחלטה שכל אחד חייב להחליט לבדו. כריתת הברית פירושה כריתה בין אלו שעברו בה לבין אלו שהחליטו להישאר מאחור. יה"ר שלא ידח ממנו נידח, ונזכה לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, שנת עז וגבורה והתעלות בגשמיות ורוחניות לכלל ולפרט אכי"ר.