[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/220911.flv[/embed]
חודש אלול הוא החודש האחרון של השנה החולפת ולכן הוא חודש של חשבון נפש ותשובה. את האותיות 'אלול' דורשים על פי הפסוק 'אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי' (שיר השירים ו, ג) המלמד שהתנועה הראשונה בתהליך התשובה היא מהאדם אל הקב"ה, ורק אחר כך הקב"ה פונה אל האדם. כך עולה גם מפשט הפסוקים בפרשת נצבים, שאותה קוראים בדרך כלל בשבת האחרונה של חודש אלול: 'וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ ....וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ' (דברים ל, ב-ג).
בבסיס הקריאה אל האדם לשוב אל אלוהיו עומדת ההנחה שהאדם הוא בעל זכות בחירה, ואכן היכולת של האדם לבחור היא מההגדרות המהותיות של האדם, שכן היא המבדילה אותו משאר בעלי החיים מצד אחד ומן המלאכים מצד אחר. מספר פסוקים אחרי הקריאה לשוב בתשובה, התורה מציבה את האדם לפני בחירה בשתי דרכים: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע' (דברים ל,טו).
לפני שאציג את אחת התובנות המכוננות של חיי בנושא התשובה והבחירה, אפתח בסיפור שהוביל אותי אליה.
'נוח לו לאדם שלא נברא'
בחורף תשס"ג, במהלך סעודת ליל שבת בישיבה, בזמן שתלמידי הישיבה רקדו ושרו את הפסוק 'הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו', נכנסו מחבלים למטבח ורצחו את ארבעת התורנים שהיו בו: נעם אפטר, יהודה במברגר, גבריאל חוטר וצביקה זימן. עד לב השמים זעק הניגוד בין מילות השירה לבין האירוע שהתחולל לצדה. גם באזכרות נדהמתי לראות את האבות השכולים רוקדים ושרים יחד בדמעות: 'הודו לה' כי טוב'. כאב כל כך עמוק, ועם זה 'הודו לה' כי טוב'. מניין להם היכולת להמשיך ולהודות לה'?
תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל,
הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא,
והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא.
נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא.
(בבלי, עירובין יג ע"ב)
מסקנתו של הבבלי, 'נוח לו לאדם שלא נברא', מציגה את החיים באור פסימי. אולם רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל 'מי השילוח' (בחלק הליקוטים, עירובין יג ע"ב), מדייק בדברי הגמרא: לא נאמר 'טוב לו לאדם שלא נברא' אלא 'נוח לו'. אמנם המקום שבאנו ממנו ושאליו נשוב הוא 'נוח' יותר, אך עם זה, טוב שבאנו לעולם. מתוך כך עולה תפיסה יסודית של הקיום: זכינו בחיים לא כדי שיהיה לנו נוח בהם, אלא כדי לעשות בהם טוב.
בכל יום ובכל עת החיים מציבים לנו אתגרים ואנחנו מתבקשים לבחור. לעתים שאנו מודעים לבחירותינו, ולעתים קרובות יותר איננו יודעים כלל שנקלענו לצומת ושנדרשנו להכריע ובחרנו בדרך מסוימת. הבחירות הללו מתגלמות בשאלות כמו אם לעזור לאדם הזקוק לעזרתנו, אם לקבל עלינו אחריות לדבר כלשהו, אם להשקיע ולהעמיק בדברים החשובים בחיים או אם להשתנות. על פי רוב איננו נדרשים לבחור בין לעשות טוב לבין לעשות רע, אלא בין לעשות טוב לבין לעשות מה שנוח. ההכרה כי משמעות חיינו היא השאיפה לעשות טוב ולא השאיפה לנוחות יכולה לסייע לנו להעלות את המודעות לאתגרים שבחיינו ולבחור את הבחירה הנכונה.
מקובל להגדיר את שני יִצרי האדם כ'יצר טוב' ו'יצר רע'. בחלוקה זו יש סכנה שמא נחשוב שדי לנו אם נימנע מלעשות דברים רעים, אבל למעשה אין בכך די. כדי לממש את קיומינו עלינו לבחור בטוב, והיצר שמעכב אותנו ומונע בעדינו מלעשות כן אינו 'יצר הרע' אלא דווקא 'יצר הנוח' גם כחברה, נראה לי שהחולשה העיקרית שעמה עלינו להתמודד היא הכניעה לאותו 'יצר נוח' .
יש אנשים שבמהלך חייהם מתמודדים עם חוויות קשות ורוויות כאב. נכפית עליהם מציאות שהם חשים בה על בשרם כי נ'וח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא' והם מאבדים את הרצון לחיות. אולם תחושה קשה זו איננה חייבת להיות 'סוף פסוק'. כל אדם יכול להמשיך בחייו מתוך הבנה כי עליו לחפש את הטוב, את הטעם והמשמעות שבחיים וכך להתגבר על הקושי הגדול. האדם חייב לשאוף שלא להיכנע לרצון לחדול, שהוא ביטוי של 'יצר הנוח'. בזמנים כאלו האדם צריך להתמקד במעשה ולמצוא את הטוב, את משמעות החיים. ביטוי זה של המאבק שבין 'הטוב' לבין 'הנוח' גם הוא, תלוי רק בנו.
אישה שהתאלמנה שיתפה אותי בתחושותיה וסיפרה שבימים שלאחר רצח בעלה היא לא יכלה לומר בבוקר את תפילת 'מודה אני'. היא הרגישה כי אינה רוצה לחיות וממילא לא יכלה להודות על המשך חייה. רק אחר כך הבינה שעצם העובדה שלא היא מתה פירושה שהקב"ה בחר בחייה שלה דווקא. התובנה הזאת אפשרה לה לחפש משימות שהיא צריכה לעשות בעולם ולרקום מחדש את המשמעות לחייה.
זמן מה לאחר הפיגוע בישיבה, באחת האזכרות, הבנתי בפעם הראשונה שהתורה 'על הטוב והנוח' היא למעשה סיפורו של הפיגוע. כאשר החלו המחבלים לירות נסגרה הדלת המפרידה בין המטבח לבין חדר האוכל וננעלה. נעילת הדלת - מטרים ספורים בלבד ממעגל הריקודים של התלמידים - עיכבה את המחבלים ונתנה לתלמידים זמן להתעשת ולהשיב אש. כל ארבעת התורנים שהיו במטבח נרצחו. בשניות האחרונות לחייהם הם בחרו בטוב ולא ב'נוח'. הם נעלו את הדלת, ובכך הצילו את חיי חבריהם.
רב יעקב נגן הוא ר"ם בישיבת הסדר עתניאל