(ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
(ג) וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה:
...
(ט) וְהוֹתִירְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:
(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
(פרק ל)
בעניין התשובה מצאנו בפרשתנו שימוש בשתי מילות יחס. תשובה עד ה' ותשובה אל ה'. כך אנו קוראים בפרשתנו בהפרש של כמה פסוקים: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ... כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ". מה משמעותו של הבדל זה?
הכתב והקבלה (הרב יעקב צבי מקלנבורג, המאות הי"ח-הי"ט) מדגים הבדל זה גם במקומות נוספים במקרא:
"תשוב אל ה'. ולמעלה אמר "ושבת עד ה' א-להיך", וכן בנביאים פעם מחובר תשובה במלת 'אל' ופעם במלת 'עד', "שובה ישראל עד ה' א-להיך... קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע יד, ב-ג) וכן (יואל ב, יב-יג) "שובו עָדַי בכל לבבכם וגו' ואַל בגדיכם ושובו אל ה'"".
נעיין בטעם שהוא מציע להבדל זה:
"וטעם שינויים אלו נראה לי שהוא בשינויי סיבות המביאות אל התשובה, אם שהתשובה היא מפני יראת העונשים לבד, אם מצד אהבת ה'. כי אם התשובה היא מיראת העונש שאין העון נמחק לגמרי, כמאמרם שהזדונות נעשות כשגגות, ורושם החטא עדן מחיצה מבדלת בין האדם למקום ברוך הוא, בזה מחובר מלת 'עד' עם התשובה, כי אף שבתשובה זו יתקרב האדם גם כן אל ה', בכל זאת רושם השגגה נשאר עדיין מסך מבדיל בינו למקום ברוך הוא, וענין השבה עד ה' א-להיך כענין 'בא עד הבית', שטעמו ההתקרבות אל הבית עד שעומד סמוך אליו בריחוק מקום קצת. אמנם אם התשובה היא מאהבת ה' שבזה יתעלה מעלת השב עד שהזדונות נעשות כזכיות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי יתעלה בזה אל דבקות ה' הגמורה, על תשובה מעליתית זו מחובר תמיד התשובה עם מלת "אל ה'", וכמאמר 'בא אל הבית', שהטעם בו ההגעה אל תוך הבית ופנימיותו".
'לשוב עד ה'' מבטא התקרבות אל ה' אבל "בריחוק מקום קצת". מצב זה הוא תוצאה של המניע לתשובה – יראת עונש בלבד. תשובה מיראה גורמת שזדונות נעשים כשגגות (יומא פו ע"ב). החטא לא נמחק הוא הופך מזדון לשגגה ו"רושם השגגה נשאר עדיין מסך מבדיל בינו למקום ברוך הוא" (על העברות כמסך, ראו ישעיהו נט, ב: "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱ-לֹהֵיכֶם"). לכן האדם מתקרב אל ה' אבל מגיע רק בסמוך אליו – 'עד ה''.
לעומת זאת, 'לשוב אל ה'' מבטא דבקות גמורה בה'. גם מצב זה הוא תוצאה של המניע לתשובה – אהבת ה'. תשובה מאהבה גורמת שזדונות נעשים כזכיות (יומא שם). החטא כבר לא קיים וממילא אין מסך מבדיל בין האדם לה'. זוהי התשובה המעולה שעליה נאמר שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד ע"ב; סנהדרין צט ע"א).
נמצא שבאמצעות שימוש במילת יחס מבטאים הפסוקים את מצבו של האדם לאחר התשובה, ומצבו הוא תוצאה של המניע לתשובה. אדם יכול להתקרב ולשוב עד ה', אבל הוא גם יכול יותר מזה – לשוב אל ה'.