זעקות "צונאמי, צונאמי" נחשפו בפנינו על האקרנים בסיומו של חג הסוכות. על המרקע, כשהוא מצולם במצלמת וידיאו ביתית, נראה גל מאיים בגובהו מסתער על חופיו של אי, אי שם באסיה. ממדי האסון נוראיים. נכון להיום נספרו קרוב לאלפיים הרוגים. יש עוד פצועים ואנשים חסרי בית. זה נראה כמו מיני מבול. כל זאת אחרי שקראנו בשבת חול המועד סוכות מן ההפטרה ביחזקאל:
וְשִׁלַּחְתִּי-אֵשׁ בְּמָגוֹג, וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה' (יחזקאל ל"ט ו')
למה זה קורה? האם יש לנו יכולת למנוע אסונות טבע?
בפרשת בראשית נברא עולם נפלא ובפרשת נח הוא כבר נמחה כמעט לחלוטין. זה לא קרה כמובן, תוך שבוע. עשרה דורות עברו מאדם עד נח. אבל כבר בפרשת בראשית קראנו על ניצני הפורענות.
בעוד תמונתם המושלמת של האיש והאשה הראשונים הולכת ומתפוגגת מול עינינו, בני האדם כבר מבקשים להם שינויים מהתכנית הא-לוהית המקורית.
לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים׃ (קהלת ז' כ"ט)
למך לוקח לו שתי נשים. עדה וצלה. למה הוא לא הסתפק באשה אחת? נראה שלמך מייצג תופעה חברתית חדשה. אולי הוא בכלל היה הראשון ליזום אותה.
רש"י: כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה. (בראשית, ד, י"ט)
אנו עדים לתופעה בה הופכת האשה לאובייקט. לא עוד שיוויון. לא עוד איש-אישה, עזר כנגדו, בשר מבשרו, לא עוד ודבק באשתו. אשה אחת - צלה, ליופי ותענוגות והשנייה – עדה, לתועלת חברתית, מכונת לידה. הגבר הוא זה שמספק לה את אמצעי המניעה. הוא מחליט למי לתת את כרטיס האשראי לקניית בגדים בקניון. לא מעניין אותו מה האשה רוצה. לא אכפת לו מה היא חושבת. הוא במרכז ונשותיו ורצונותיהן לא רלוונטיים. אין זה פלא שחייו של למך התגלגלו במסלול שהוביל אותו לרצח.
ברגע שהזכר הפך את הנקבה לאובייקט למילוי צרכיו- כדור השלג במדרון החלקלק הוא תוצאה בלתי נמנעת.
כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ (בראשית ו', י"ב)
אם בני האדם מתמקדים רק במילוי תאוות וצרכים, אם האחר הוא מכשיר, אובייקט, כי אז אין רתיעה ואין מכשול לסיפוק כל תאווה ומשאלה באשר היא. התנהגות בני האדם משפיעה על היקום, משפיעה גם על הטבע. לכן בבראשית בני האלוהים לוקחים להם מבנות האדם, ואין זה משנה אם היו מלאכים אמיתיים או בני השופטים והשרים. גם החי בא מין על שאינו במינו. קלקול כזה שמביא מבול על העולם והוא נמחה.
מעניין לגלות שכבר אז התגלו ניצני התנועה הפמיניסטית. אותה צלה, שלכאורה לא היתה אמורה ללדת, בוחרת למלא אחר צו הבורא והיא מביאה שני ילדים לעולם. את תובל קין ואת נעמה. לימים נעמה - זו שנעימים מעשיה - תתחתן עם נח ותשרוד את המבול.
מה נשתנה במציאות ימינו לעומת דור המבול?
בינינו, אין הרבה חדש תחת השמש. מה שהיה הוא שיהיה. גם בימינו מקובל בחברות שונות, שגבר יתחתן עם אשה אחת לצורך חברתי ומשפחתי ומן הצד תהיה לו אשה אחרת, מעין צלה שכזו, שנועדה למטרות אחרות. אפשר לקרא לה צלה, או גיישה, או נערת ליווי או אפילו ביהדות - ידועה בצבור.
בורא העולם שברא את העולם ישר, מראה לעולם את נחת זרועו מפעם לפעם, למען יראו וייראו.
אמנם אחרי המבול הבטיח הקב"ה לנח שלא יהיה יותר מבול על הארץ ולאות ולסימן הראה לו את הקשת בענן.
מה הרגיש נח אחרי המבול? בדרך כלל מצטייר בעינינו נח כאחד שהוא מצד אחד מצא חן בעיני ה', אך מצד שני, אברהם אבינו עולה עליו פי כמה. למעשה נח הוא גוי טוב. בזיכרוננו הוא יוצא מן התיבה, נוטע כרם ותמונתו האחרונה היא בהיותו שכור, מתגולל באהל בצורה משפילה.
מה הרגיש נח ? לא אחרי צונאמי, אלא אחרי מבול שמחק את כל העולם המוכר לו? הוא היה ממש בדיכאון.
היטיב לתאר זאת במאי יהודי בשם דארן ארונופסקי, בימאי הסרט 'המבול' (באנגלית noah) רק כשצפיתי בסרטו הפנמתי את גודל הטרגדיה של נח. הוא יוצא מן התיבה ומתברר לו שהוא לגמרי לבד. אין שכנים, אין ידידים, אין אנושות. אין צמחים, הכל נמחק. טרגדיה נוראית. לא פלא שנח חווה דיכאון עמוק.
כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.
בידינו למנוע הישנות אסונות טבע. בידנו להתנהג לפי הדרך שהתווה לנו הבורא. כל העולם מתחיל מיחידה משפחתית קטנה. זוג. איש ואשה. נאמנות. עם ישראל אמור להיות משל ודוגמא לכל באי עולם.
רק כך ניתן יהיה למנוע את הצונאמי הבא.