הפעם הראשונה שקיללו אותי הייתה במשפט של אמנון פומרנץ ז"ל. אמנון היה חייל מילואים, וערב ראש השנה 1990 נקרא לשירות מילואים בעזה. אבא לשלושה ילדים, בן 46, עזב את הבית ונסע. הוא היה אמור להגיע לבסיס בתוך עזה אלא שטעה בדרך ונקלע לרוע מזלו למחנה הפליטים אל בורייג. עזתים הבחינו בחייל המילואים והתחילו ליידות בו אבנים. הוא עשה פרסה כדי לצאת משם אבל עלה על אי תנועה והרכב נתקע. אני זוכרת שניסיתי לדמיין את הלחץ הנורא שבוודאי הרגיש. הוא לא הצליח לחלץ את הרכב ועוד ועוד עזתים התקרבו מידיים בו אבנים, סלעים. כשמצאו את הרכב הוא היה מלא באבנים. ההמון הצית את הרכב כשאמנון בתוכו.
כמה שעות אחרי שיצא את ביתו בחבצלת השרון, נרצח אמנון פומרנץ באכזריות מרושעת. השב"כ שם לו למטרה להגיע לכל אחד ואחד מהעזתים שלקחו חלק ברצח המתועב. מעגלים של עשרות רבות של אנשים, השב"כ פעל בנחישות כמו שעשה גם באירועים קשים אחרים כמו הלינץ ברמאללה. הוא סימן ואיתר ואחד אחד הגיע אליהם.
עשרות כתבי אישום הגשנו בתביעה הצבאית. אחד מהם היה כנגד צעיר שנחשד שהכניס סמרטוט טבול בנפט להצתת הרכב של אמנון אחרי שידה בו מקרוב סלעים. כתב האישום נסמך על ההודאה שלו ברצח. העדות שלו היתה מלאה בשנאת יהודים.
"אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר" (שמות כב, כז)
הפרשה מביאה שורה ארוכה של דינים, רובם נועדו להסדיר יחסי אדם לחברו. רוב דיני הממונות והנזיקין שהתגבשו בהלכה היהודית מקורם בפרשת משפטים. דיני העבד העברי וההלכות הנלוות אליו; ארבעה אבות נזיקין, השור, הבור, המבעה וההבער; ארבעת השומרים – שומר חינם, שומר שכר, השואל והשוכר; דיני לווה ומלווה ומערך דינים שעוסק בפגיעה פיזית, החל מפגיעה אקראית ועד פגיעה מכוונת. שורת דינים שמייסדת תפיסה מוסרית.
בית משפט צבאי, צילום: Yonatan Sindel/FLASH90
קיימות הרבה תורות מוסר. אריסטו חיפש אחר המידה הטובה באדם ואיך אדם עתיד לרכוש אותה, עמנואל קאנט חקר את הרצון הטוב של האדם והכוונות שלו כאינדקציה למעשה שייחשב מוסרי, ותורת האתיקה של ג'ון סטיוארט מיל, התועלתנות, ייחסה ערך גדול למעשים שמקדמים אושר של הרוב.
הפרשה מתווה עקרונות מוסר שלנו שנועדו לאפשר לחברה להתנהל באופו מתוקן. עקרונות חשובים, מערכת דינים שלמה. אבל צריך יהיה ליישם אותם. צריך יהיה להקים מערכת משפט.
במהלך המשפט הצעיר קם והכריז שהוא לא מודה בברצח. הוא אמנם ראה מרחוק את מה שקרה, הוא שמע את הצעקות וראה את ההמון רץ לעבר הרכב ומקיף אותו, אבל הוא לא לקח חלק ברצח. ההודאה הוצאה ממנו בכוח בידי שב"כ אחרי עינויים.
"אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר".
אחרי פירוט הדינים מביאה הפרשה את החובה לא לקלל אלוהים ונשיא. מי הם אותם אלוהים ונשיא? אומר ראב"ע, משעה שהונהגו כללים, תוקם גם מערכת משפט לדון את העם לפי אותם הכללים, ואלהים - הם הדיינים. הם הכהנים בני לוי שבידם התורה, ונשיא בעמך - זה המלך, שגם הוא עומד לשפוט.
ומדוע ניתנת כאן האזהרה לא לקללם?
כי כאשר עומד אדם בפני שופט עלול הוא ברוב צערו אם נגזר עליו משהו שקשה לו, לקלל את הדיין. למשל "אולי העני, ברוב צערו בלילה ― אם יעבור המלוה ולא ישיב העבוט ― יקלל העני הדיין, שדן שיוקח עבוטו". העני שאולי ייפסק הדין כנגדו, יקלל את השופט מרוב תסכול על מה שנגזר. מימוש הכללים כרוך בקושי.
תפקיד השופט הוא תפקיד מורכב. מי שאולי ילך לכלא אם יורשע מוציא את כל התסכול והזעם על השופט. "גם במדעך מלך אל תקלל" (קה' י , כ); ומדגיש, גם במחשבתך אל תקלל אותו. ואומר הפרשן בצורה ברורה: השופט "רודה בך להדריכך בדרך ישרה".
התחיל שלב ההוכחות. אנשי השב"כ שהעידו מאחורי פרגוד טענו בתוקף שכל מה שנכתב בהודאה יצא מפי הצעיר. גם השוטר שגבה את ההודאה בהסתמך על מזכר השב"כ אישר שהצעיר מסר בעצמו את פרטי האירוע וגם התגאה. אבל הנאשם עמד על שלו. הכל שקר. אחרים שנתפסו לא ידעו לזהות אותו בכל הכאוס שהתחולל שם. ההודאה שלו הייתה מרכזית עבורנו כדי להרשיע אותו.
הייתי תובעת צעירה. עברתי על ההודאה שלו שוב ושוב ואחד המשפטים שהכי זעזעו אותי היה: "באותו יום הייתי צמא לשתות דם יהודי". בתוך כל התיאור המחריד של ההמון שצבא על הרכב, הלהט שלו להגיע הכי קרוב לחייל כדי לרצוח אותו בעצמו טלטל אותי.
חקירת המחבל והקללה שפלט בלי לשים לב
החקירה התחילה. חקרתי אותו שעות ארוכות בבית המשפט כדי להוכיח שנכח במקום. בשלב מסויים הקראתי לו קטעים מתוך העדות שלו וביניהם המשפט על הדם היהודי. "זה לא אני" אמר בתוקף. "שב"כ זייפו את ההודאה ושתלו מילים שלי. אני לא מדבר ככה!".
החקירה התמשכה והתמשכה. הדרך היחידה להרשיע אותו היתה ההודאה אבל לכל דבר היה לו הסבר. גם השופטים כבר רמזו לי לקצר אבל היו לי עוד כמה שאלות ואז אחרי סשן שאלות קשה במיוחד, התפרץ פתאום הצעיר והתחיל לצעוק ולקלל אותי בזעם עצום.
הסניגור שלו מיד קם כדי להסות אותו והאשים אותי, התובעת הצבאית, שהבאתי אותו לאיבוד עשתונות ומזמן כבר היה צריך לעצור את החקירה, אבל בתוך כל הבלגן אני הספקתי לשמוע את המילים "נשתה את הדם שלך!" בצעקה מקפיאה בערבית. "שמעת את זה?!" שאלתי מיד את המתורגמן שליווה את כל המשפט. לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון. "שמעת?!" והוא הנהן. הוא שמע.
אומר רשב"ם, כתבה התורה "אל תאר נשיא בעמך" בהווה "לפי שהמלכים והדיינין דנים דיני ממונות ונפשות, ורגילים בני אדם לקללם". התורה מבינה למורכבות ולנפש האדם, כשדנים אדם בדיני ממונות ודיני נפשות, הנפש סוערת, קשה לאדם להשלים עם העבירות שלו, אבל עדיין דורשת ממנו התורה לנקוט איפוק ולהבין כי מעצם התפקיד דן השופט בנושאים קשים אבל זו חובתו.
הרמב"ן מחדד: "אמרוֹ אנקלוס על הדיין , שלא יקלל אותו כאשר יחייבנו בדין". אדם שמחייבים אותו בדין, שדינו נגזר, בוודאי מחפש על מי להוציא את זעמו. במקום לערוך בירור עם עצמו על מעשיו הוא יעדיף לתקוף את מערכת המשפט. זה כמעט צפוי. מי שפעל והפר את הדין, לצפות ממנו עכשיו שיקח אחריות? ולכן מדגיש הרמב"ן : "ונשיא בעמך - הנישא על העם, והוא המלך; והזהיר שלא יאור אותו כאשר יחייב אותו במשפטו" .
כמו שאומר רלב"ג בחריפות: "לא תקלל השופטים והדיינים, כי עם שזה הוא מהמדות הפחותות, כבר יגיע בו הפסד מבואר בתקון המדינה. וכן הענין במי שיקלל הנשיא, שהוא נשיא בישראל בכללו; וזה יכלול הנשיא והמלך וראש סנהדרין , כי נשיאות אלו מקפת בכלל ישראל".
ביקשתי להגיש לבית המשפט את תרגום הקללות שאמר הנאשם כהוכחה לכך שהמילים האלו הן כן המילים שלו וזה הסגנון שלו וכמו שהטיח אותן בי הוא אמר אותן ביחס לרצח עצמו.
אני זוכרת את הפנים שלו אחרי. הוא הורשע ברצח וקיבל עונש מאסר עולם ועוד שנות מאסר על האכזריות. ראיתי פנים כאלה הרבה פעמים אחר-כך. מלאות שנאה ושטנה. בתור שופטת בעבירות טרור חוויתי הרבה קללות ואיומים, קריאות שהיו צריכים להשמיד אותי בגז כמו את המשפחה של הסבים שלי, קללות על חורבן מדינת ישראל, הרבה איומים ושנאה תהומית אידאולוגית סופגים שופטים ברגעי גזר הדין. אבל הקללות הכי כואבות שאתה יכול לקבל הן לא מהאויבים שלך, אלה שנלחמת לשים מאחורי סורג ובריח כדי שלא יפגעו בבני העם שלך. הקללות הכי כואבות הן מבני העם שלך. אלה שיכעסו אם תעמיד לדין כדי לקיים את החוק. אלה שאם תגיש כתב אישום בעבירה שגם לך קשה להאשים בה חייל או ראש ממשלה, יראו בך אויב. אפשר לחלוק ואפשר לדבר ואפשר לחשוב יחד על מה שצריך לשנות אבל לא בדרך של קללות ושטנה. לא אנחנו. לא כשאנחנו מקבלים תזכורות כל פעם בדמות החטופים שלנו, בדמות החללים שלנו שחוזרים היום בארונות. לא לחשוב אפילו כמו שאמר קהלת את המחשבה שמתגנבת. הם האחים שלנו. לא מגיע להם שאחרי התופת והחיים שאיבדו, הם ואמנון פומרנץ ז"ל ועוד אחרים, לא מגיע להם ולנו שנרצה לשתות את הדם אחד של השני.
על זה דיברה התורה. על הקללות מבית. אותנו היא ידעה לצפות. מפנינו ידעה להזהיר.
עו"ד סא"ל (במיל') אורי אגוז שימשה במגוון תפקידים בפרקליטות הצבאית, בין היתר כתובעת ושופטת בעבירות טרור.